פרשת נח
רגעי השבוע - פרשת נח
בעל בית קפה בקצה העולם מחפש מסעדת דגים בעיצומו של ראש השנה / ביטול שידוך וטיסה שבוטלה הובילו להקמת מסעדה מפוארת למהדרין במדינה מוסלמית / איך אבן אחת האירה את כל התיבה של נח / הגנה על חקר וגילוי נדיר בפולמוס חריף בן למעלה ממאתיים שנה
א. בית חב"ד לארבעים ושמונה שעות
במוצאי השבת שעברה, הכרזתי כפי הנהוג שהגבאי בבית הכנסת אומר בפני עם ועדה במוצאי שבת בראשית: "ויעקב הלך לדרכו".
אנו יוצאים כעת מימי החגים המרוממים אל שגרת השנה החדשה עם הקריאה הנצחית: "ויעקב הלך לדרכו". כאשר יהודי יוצא לדרכו בעולם, עליו לזכור תמיד כי הקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו את הבריאה, כדי שנהיה בה "בעלי הבית" לכל דבר שבקדושה. אין מקום נידח מדי, ואין מציאות חומרית היכולה לעמוד בפני רצון יהודי נחוש. כאשר אנו מוכנים להשקיע מליבנו ומממוננו ברוחב לב וללא צמצום, בכוחנו להעמיד מניין, להכשיר לבבות ולהאיר את העולם כולו באור התורה והמצוות - אפילו בקצה תבל, על שפת ימת לאדוגה.
ידידי הרב שמואל קופרמן, רב בית חב"ד בשכונת צ'יסטי פרודי שבמרכז מוסקבה, שיתף אותי במעשה מופלא שחווה על בשרו בראש השנה השתא. מעשה המלמד עד היכן מגיעה מסירותו של יהודי, המבקש לעמוד לפני קונו בעשרה, גם כשהדבר כרוך בהקמת מקום של קדושה יש מאין, למשך ארבעים ושמונה שעות בלבד.
גיבור הסיפור הוא יהודי יקר ואמיד, ידיד מסור לקהילה בשם וואדים ז'ארוב. האיש תכנן חודשים מראש מסע דיג בן כמה ימים עם חבריו, בחופי ימת לאדוגה העצומה. התוכנית הייתה לצאת לדרך לפני שבת, לשהות בטבע הפראי במהלך סוף השבוע, ולשוב לאחר מכן. בחבורה שגיבש מבין חבריו אנשי עסקים גדולים, היה רק חבר יהודי אחד בלבד. הכל כבר היה ערוך ומוכן - מחופשות שסידרו בעבודה ועד לציוד המוקפד ביותר.
והנה, תוך כדי שיחה אקראית שניהל עם הרב ישראל לאזאר, רב "נובי מוסקבה" ובנו של הרב הראשי הרב לאזאר, נשאל וואדים כבדרך אגב: "איפה אתה עושה השנה את ראש השנה?". באותו רגע נפל לו האסימון. מתברר שראש השנה חל בדיוק באותם ימים שבהם הוא עתיד לשהות באותה נקודה מרוחקת - קצה העולם ממש, שלוש מאות קילומטרים צפונית לעיר פטרבורג. מבוהל מעט, שאל אם יש באזור בית כנסת. אך התברר לו כי השממה הרוחנית שם מוחלטת: אין בית כנסת, אין קהילה ואין מניין.
כאן בדיוק נמדד האדם. יש מי שהיהדות קרובה לליבו, אך כאשר היא מתנגשת עם נוחות או עם ממון, הכיס מכריע את הכף; ויש מי שהיידישקייט שלו יקר לו מכל הון שבעולם. וואדים ז'ארוב לא ביטל את הנסיעה, אך גם לא ויתר על קוצו של יו"ד מקדושת החג: הוא החליט להביא את ראש השנה אל קצה העולם, בלי לחסוך במאומה.
מקום פעילותו של הרב קופרמן עובר בקרוב בעזרת ה' ממקום ישן וקטן, למקום רחב ידיים ומפואר, ובשל כך, בראש השנה עצמו לא ערך מניין כבכל שנה. הרב ישראל פנה אליו בהצעה: "אולי תרצה לנסוע לעיר סורטוואלה?". השם המצלצל והקסום עורר את סקרנותו של הרב קופרמן, הוא נענה לאתגר, ויצא לדרך עם זוגתו ושלושה מילדיו. כשהגיעו לסורטוואלה, השוכנת ברפובליקת קרליה, נעתקה נשימתם; יופי בראשיתי כזה של טבע ומים לא ראו עיניהם מעולם.
אלא שהיופי האמיתי התגלה ברוחב ליבו של ז'ארוב. כדי להבטיח מניין כהלכתו, עם תקיעת שופר וקריאת התורה, הוא דאג להביא מהישיבה פטרבורג שבעה בחורים, שיחד איתו, עם החבר היהודי שלו ועם הרב האורח - הרכיבו מניין מדויק של עשרה מתפללים. ישנם אנשים שיודעים להעניק לעצמם תנאי פאר, אך בעבור הרב והבחורים יסתפקו ברכב מיושן ובאכסניה דלה. וואדים, לעומתם, נהג כנסיך של כבוד התורה: הוא שכר למען האורחים את המלון המפואר ביותר באזור, הכשיר מסעדה שלמה מן היסוד, שינע למקום כמויות אדירות של אוכל כשר כיד המלך ואף ארגן טיולים למשפחה ולבחורים. במו ידיו וממונו פתח בעיר הנידחת בית כנסת, בית חב"ד ומסעדה כשרה למהדרין.
בעיצומו של החג, מתוך התפעלות עצומה מן המחזה הסוריאליסטי, נשא הרב קופרמן תפילה חרישית לריבונו של עולם: "אבא שבשמיים, תן לנו איזה סימן של השגחה פרטית שמאיר על כל ההשקעה הזו". והתשובה מן השמיים לא איחרה לבוא, אם כי המתינה לרגע האחרון ממש.
בחמש הדקות האחרונות של היום השני של ראש השנה, רגעים ספורים לפני שקיעת החמה, ישבה החבורה במסעדה שהוכשרה לחג. על דלת הכניסה מבחוץ התנוסס שלט ברור המודיע כי המסעדה סגורה לרגל אירוע פרטי. לפתע נשמעו נקישות, והדלת נפתחה. בפתח עמדו בני זוג מופתעים שהביטו בקהל החוגגים. מתברר שבעיירה המרוחקת הזו מתגורר יהודי מקומי, בעל בית קפה, שדווקא באותה שעה תקף אותו חשק עז לסעוד באותה מסעדה ספציפית, הנודעת בדגים המעושנים המשובחים שלה.
"הנה הסימן שלנו מן השמיים!", קרא ידידי בהתרגשות לעבר הנוכחים. חמש דקות לפני צאת החג, שלח הקדוש ברוך הוא יהודי מקומי, אל תוך בית חב"ד שהוקם לכבודו לארבעים ושמונה שעות. ולא זו בלבד, אלא שחברו של ז'ארוב למסע הדיג - יהודי שלא רגיל לתפילות ארוכות בכלל ובראש השנה בפרט - עמד לצידו במשך שני ימי החג והתפלל מתוך המחזור את כל התפילות כולן, מראשיתן ועד סופן, בדבקות ובכוונה.
ב. ממעמקים לבראשית
"למקום הבא שלנו יקראו 'ויקרא', או אולי 'דברים', ובעזרת השם נשלים סדרה על שם כל חמשת חומשי התורה", מחייך לעברי לייבה אדלשטיין, בעודנו יושבים תחת תקרת האבן המקומרת. סביבנו ניחוחות של תבשילים יהודיים מהבילים, הממלאים את חלל האבן העתיק שמזכיר להפליא את סמטאות ירושלים, אלא שאנחנו נמצאים בכלל בלב מדינה מוסלמית, ברחוב "העשרים ושמונה במאי" היוקרתי והסואן שבמרכז העיר באקו, בירת רפובליקת אזרבייג'ן.
אל הפינה היהודית המפתיעה הזו התגלגלתי בהשגחה פרטית מופלאה. לקראת שמחת נישואי אחייני יצאתי ביום רביעי בטיסה ממוסקבה לארץ הקודש, אך היא התעכבה שעות ארוכות בשל המצב הביטחוני ברוסיה, וכך מצאתי את עצמי נוחת בבאקו לחניית ביניים בלתי מתוכננת, בציפייה לטיסת ההמשך שתצא רק למחרת בצהריים.
זו אינה הפעם הראשונה שלי בעיר באקו, העיר הגדולה במדינה השוכנת לאורך חופי הים הכספי. בעבר כבר זכיתי לפקוד אותה, לשבות בה ולחוש מקרוב את תחיית הקהילה היהודית המפוארת. עוד זכור לי היטב המעמד הכביר של חנוכת מתחם החינוך הגדול "אור אבנר" בעיר לפני קרוב לעשרים שנה, בהשתתפות הרבנים הראשיים של ישראל ורוסיה, הנגיד ר' לוי לבייב ולהבדיל נשיא אזרבייג'ן המנוח. גם בביקוריי הקודמים התפעלתי מתנופת הפיתוח המואצת של המדינה העשירה במאגרי נפט וגז, ומסמלה המובהק של הבירה המודרנית - "מגדלי הלהבה המלכותיים", הנישאים בגאווה מול נופי הים הכספי ומבטאים את שאיפתה של באקו להפוך למרכז עולמי של עסקים, חדשנות ותיירות. ואכן, המוני מטיילים מישראל פוקדים את המקום מדי יום ביומו ברכבת אווירית בלתי פוסקת. בעבר הייתה טיסה אחת בלבד מישראל, וכיום מעל 20 טיסות שבועיות.
אולם הפעם, כשנחתתי בעיר בשעת ערב מאוחרת, לא חיפשתי פלאים אדריכליים. לא טעמתי מאומה מאז שעות הבוקר, ובטני אותתה על רעב. פניתי אל ידידי, השליח והרב הראשי של אזרבייג'ן, הרב שניאור הלוי סגל, המנהל במסירות את הקהילה האשכנזית הפורחת, ובפיו הייתה בשורה מרנינה: "לפני מספר ימים נפתחה כאן מסעדה חדשה, כשרה למהדרין".
חמש דקות הליכה בלבד מבית חב"ד ומבית הכנסת המרכזי, פסעתי ברחובותיה המטופחים והמתוכננים להפליא של באקו, והנה ניצבת מולי מזוזה מהודרת וגדולה הקבועה בפתח היכל מפואר. מעל הפתח מתנוסס השם "בראשית". מתברר כי לצד מגדלי הלהבה הגשמיים, הוצתה כאן להבה יהודית חמה, המעניקה מענה גשמי ורוחני מן המעלה הראשונה לתיירים הרבים, לעוברי אורח שנתקעו בדרכם כמוני, ולבני הקהילה המקומית תחת השגחתו הקפדנית של הרב סגל. והעיתוי? מצמרר ומרגש כאחד: המסעדה פתחה את שעריה בשבוע של פרשת בראשית, בדיוק ביום השביעי באוקטובר.
אך הסיפור האמיתי, זה שגרם לי לשבת מרותק מול לייבה אדלשטיין, תושב קריית אונו, אינו טמון רק בקירות האבן המרהיבים, אלא בשורש הרוחני שהוביל להקמת המקום.
בסיום הארוחה המשביעה הזמינו אותי לייבה ובנו אליעד, לשבת באוויר הצח שנשב מהים הסמוך ולשמוע על הקמת המקום החדש.
שם משפחתם אומנם אדלשטיין, אך הם בכלל בוכרים. יש לו ללייבה שלושה בנים יקרים, ושלושתם התקרבו מאוד ליהדות ושומרים תורה ומצוות. שניים מהם חובשים את ספסלי לימודי הרפואה, ואילו הבן השלישי, אליעד, בחר לתעל את כישוריו לעולם הקולינריה היהודית, וכבר הקים בהצלחה מסעדה.
לפני תקופה לא ארוכה בא אליעד בברית האירוסין בשעה טובה ומוצלחת. אולם, רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום; לאחר האירוסין התברר כי קיימים פערים שאינם ניתנים לגישור, והמשפחות הגיעו להבנה כואבת כי השידוך אינו מתאים. ביטול שידוך הוא מאורע קורע לב, ואליעד שב לביתו כשרוחו שפופה ומצב רוחו ירוד עד מאוד.
ליבו של האב נכמר על בנו, והוא גמר אומר לעודד את רוחו ולהוציאו להתאווררות מעבר לים. היעד היה מוסקבה, אך בדיוק באותם ימים החליטה מדינת ישראל לעצור את הטיסות הישירות למוסקבה עקב המצב הביטחוני. בחיפוש אחר מקום חלופי, שיזכיר ולו במעט את האווירה המוכרת של רוסיה, נפלה ההחלטה לטוס לבאקו.
כשהגיעו האב ובנו לבאקו ונכנסו לבית חב"ד, חיפש אליעד, המקפיד לאכול אך ורק אוכל כשר למהדרין, מקום להשביע בו את רעבונו. עד מהרה התברר להם כי ההיצע הקיים בעיר אינו עונה על דרישות הכשרות המחמירות שלו. בו במקום פנה לב אל הרב סגל והכריז: "אני רוצה לפתוח כאן מסעדה כשרה".
הרב סגל, למוד ניסיון מאורחים נלהבים המפזרים הבטחות באוויר ושוכחים מהן עם המראת המטוס חזרה, הגיב בספקנות מהולה בחיוך. אלא שלייב ואליעד לא היו מאלו שמדברים בעלמא. בתוך שבוע ימים הם שבו לבאקו, ובמשך שבוע תמים כיתתו את רגליהם ברחבי העיר ובחנו כחמישים נכסים שונים. בסייעתא דשמיא עצומה הם איתרו נכס נדיר ביופיו בנקודה המרכזית ביותר בעיר, מקום שבדרך הטבע אינו מוצע כלל למכירה או להשכרה. רק לאחר שהסכימו לשלם טבין ותקילין, סכום הגבוה בהרבה מן המקובל, נפתחו בפניהם הדלתות.
מכאן ואילך התרחשו הדברים בקצב מסחרר של ניסים גלויים. בתוך חודש וחצי בלבד הם השלימו שיפוץ מן היסוד, גייסו את השפים המובחרים ביותר והעמידו צוות מלצרים מיומן. המקום פתוח שבוע ימים בלבד, וכבר הוא מלא מפה לפה מבוקר ועד ליל.
אני יושב מול לייבה, מביט באליעד המנצח על המלאכה במאור פנים, ומהרהר בדרכיו המופלאות של הבורא. מתוך שברון הלב האישי של חתן צעיר, מתוך טיסה לרוסיה שבוטלה ברגע האחרון, ומתוך רצון פשוט של אב לשמח את בנו ורצון של בן לשמור על קדושת המאכלים בפיו - צמחה לה "בראשית" חדשה. כמה מדויקים הם דברי רבותינו הקדושים, שלפיהם כל ירידה אינה אלא לצורך עלייה גדולה הימנה, ומה שנראה לעיני בשר ודם כעיכוב או כביטול, מתגלה לבסוף כנקודת הפתיחה של בניין מפואר המאיר את העולם כולו.
ג. אבן טובה
בתחילת פרשתנו - פרשת נח, הקב"ה מצווה את נח: "צֹהַר תעשה לתיבה". רש"י מביא שני פירושים לבאר מהו אותו צוהר; יש אומרים שהכוונה לחלון, ויש שמבארים שהכוונה היא ל"אבן טובה המאירה להם". הרבי בשיחתו מקשה שאלה פשוטה: כיצד שייך שאיזה שהוא חלון, או אבן טובה אחת, יצליח להאיר את כל התיבה, והרי בתיבה היו שלוש קומות, ובכל אחת ממנה כמה וכמה מדורים וחדרים, ואין שייך להאיר את כולה עם אותו 'צוהר'?
שמונה פרטים של בניית התיבה מפורטים בתורה, אך הנה לקראת סיום המבול, כתוב "ויסר נח את 'מכסה' התיבה", 'מכסה' שלא פורט לקראת הבנייה. מניין לקח נח הרעיון להוסיף דבר שלא צווה עליו?
הרבי בדבריו מבאר, שהקב"ה לא הוצרך לצוות את נח על פרטים שההגיון הפשוט אומר שכך צריך לעשות, אלא על דברים שיש בהם חידוש ציווה הקב"ה בפרטות. דהיינו, נח בנה את התיבה באופן כזה שיהיה אפשר לשהות שם הרבה זמן, ולכן הוא דאג לתאורה מתאימה, על ידי נרות ושמן למאור, ועל כך כלל לא היה צריך ציווי. מלבד זאת ציווה הקב"ה את נח בפרטות על עוד ציווי - "צוהר תעשה לתיבה", שיש לו לדאוג לעוד מקור של אור, על ידי אבן טובה או על ידי חלון מיוחד, שיהיה מיוחד להאיר להם, אור ייחודי במטרה.
חשבתי להוסיף על-כך, לכאורה מה צורך יש בתוספת אור מיוחד, הרי אם יש תאורה מספקת בתיבה, מדוע יש להוסיף עוד אור מיוחד. בדומה לכך יש לשאול, בבית המקדש שהדליקו בו את המנורה, שואלת הגמרא "וכי לאורה הוא צריך?", וכפשוט שהאור של המנורה לא היה נצרך להאיר את בית המקדש, אלא היו שם אמצעי תאורה אחרים, כפי שנאמר בתפילת 'על הנסים': "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וגם כאן יש לשאול, מה היה העניין המיוחד באור של המנורה?
אמש השתתפתי בשמחת ה'שבע ברכות' בבית מחותני הרה"ח ר' דוד בק, לרגל נישואי בנו, שערך הסבא הדגול הרה"ח ר' צבי בק בביתו בירושלים. בדברים שנשאתי לכבוד החתן והכלה, קיימתי את הנלמד השבוע ביום שלישי ב"היום יום", בו הובא המאמר של רבנו הזקן, אשר יש לכל אחד 'לחיות עם הזמן'. וכידוע שבאמצעות אחיו, גילו זקני החסידים כי כוונת הרבי היא, שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע, לא רק ללמוד אותה בכל יום אלא 'לחיות' עמה ממש, עם ההוראה בעבודת ה' הנמצאת באותה פרשה.
וכך עלה בדעתי בס"ד לפרש את עניין תוספת האור המיוחד בתיבה, ובהמשך בבית המקדש: שעניין זה בא לנו להורות הוראה נפלא לכל אדם, בבית המקדש הפרטי שלו ובתיבת נח האישית שלו; שיחד עם הדברים המובנים, היסודיים והטבעיים שמשקעים בבית ובמשפחה - צריכים שתמיד יהיה את האור הפנימי שלנו, אור מיוחד וקבוע שיאיר לנו, אור ייחודי - אם זה לימוד קבוע בבית עם האישה והילדים, או סדר לימוד אישי, מעשה חסד קבוע שנעשה על ידי בני המשפחה וכדומה. ומובן שבכוחו של אותו אור קבוע ויציב שמאיר לנו, אנו מקבלים כוח להמשיך את העבודה שלנו ולהוסיף להאיר החוצה. כל האור הפנימי שלנו נותן 'תוספת אורה' לכל העבודה שלנו, ולכל הטוב שאנחנו משפיעים על אחרים.
ולתמונת השבוע שלי: הספר שמתחת לכר
לפני מספר ימים זכיתי לשיחה מרתקת עם דודי הנכבד, חוקר החסידות הרב אברהם אביש שור שליט"א, ששיתף אותי בתגלית היסטורית שגילה, על מהפך רעיוני שחל אצל מחותנו של רבנו הזקן, מרבני העיר שקלוב מעוז ההתנגדות לחסידות, במהלך מחקר מעמיק שכתב על המאבק בלימוד הספר 'ראשית חכמה', הקשור לפולמוס על 'תורה לשמה' ולהוראות אדמו"ר הזקן בעל התניא.
במהלך הדברים בשיחתנו, הבנתי בין השיטים שקמו מעוררים על המחקר, מתוך כאלו המתנגדים גם בימינו לשיטת החסידות, כאשר הם רוצים למחוק את ההיסטוריה ולשנות את הפולמוס הסוער שאבות אבותיהם נלחמו נגד הלימוד בספר קודש זה, שכיום הוא מקובל על כל אחד ואחד.
שינסתי מותניים, עברתי בעיון על המחקר, סיכמתי אותו באופן קצר ומובן למען ירוץ בו הקורא ופרסמתי אותו מעל כמה במות מכובדות. לשמר את ההיסטוריה ולכבד את מחקריו המושקעים והמקצועיים של דודי היקר שיחי'.
להלן הדברים שכתבתי ופרסמתי, בשילוב תמונתו, עת זכה לעבור ב"כוס של ברכה" באחת השנים שביקר בחג בארה"ב אצל אחיו הצעיר להבמחל"ח ר' דוד אריה ע"ה, יחד עם אביהם - סבי היקר והבלתי נשכח הרה"ח ר' שמואל חיים שור ע"ה:
החסיד רבי אברהם שיינעס, לימים חתנו של אדמו"ר הזקן, היה תחילה בעצמו מן המתנגדים בעיר שקלוב. על פי המסופר בספר 'בית רבי', הוא הבחין בחיות מיוחדת אצל חברו ללימוד. החבר סיפר לו כי שמע את ה'תיקון חצות' של החסיד רבי יוסף משקלוב, והשניים הלכו לשמוע אותו מבעד לחלון. רבי אברהם התפעל וביקש להתקרב לחסידות, אך חשש מאביו ומאנשי עירו. בינתיים החל ללמוד בספר 'ראשית חכמה'. כששכח את הספר מתחת לכר ואביו מצאו, הכה אותו האב עד שנשבר המקל. המתנגדים - כך מסופר שם, הזהירו שלא ללמוד בספר, "כי אמרו שזוהי התחלה ללימוד החסידות".
מה היה בו, בספר המוסר הזה, שחובר בצפת דורות לפני הופעת החסידות, שעורר התנגדות כזאת?
חוקר החסידות הנודע הרב אברהם אביש שור, פרסם החודש ב"קובץ בית אהרן וישראל" מאמר ושמו: "ספר ראשית חכמה בחצרות החסידים". במאמר מוצע הסבר, כי היחס לספר קשור למחלוקת על משמעות 'תורה לשמה'. מחבר ה'ראשית חכמה', המקובל רבי אליהו די וידאש, מדגיש, שעיקר עסק התורה הוא, להביאה לידי מעשה. הלימוד צריך להוליך ליראת שמים ולקיום המצוות, ולא להישאר בגדר חכמה בלבד. צדיקי החסידות קבעו את הספר בסדר לימודם, ולצד היראה והמעשה הדגישו את הדבקות בה' כתכלית הלימוד.
אצל אדמו"ר הזקן הדברים מקבלים ביטוי מעשי. באיגרתו הוא מורה ללמוד קודם התפילה ב'שער התשובה', ובסוף 'שער היראה' ו'שער הקדושה' שב'ראשית חכמה', ומבטיח למי שירגיל עצמו בדרך זו: "יתהפך לבריה חדשה וה' יהיה בעזרו". הרב שור מביא גם מסורת שמסר רבי שניאור זלמן מקאפוסט, בעל 'מגן אבות', בשם זקנו אדמו"ר הזקן: "כל מי שלא ילמד ספר ראשית חכמה, לא ילמד גם את ספר התניא". ובסיפור שב'בית רבי' נאמר, שאדמו"ר הזקן ציווה ללמוד בספר, ושמי שלא ילמד בו לא ילמדו עמו דברי חסידות. בתניא, פרק ה', מבואר היסוד: "לשמה - היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה, איש כפי שכלו".
מנגד מעמיד הרב שור את שיטת רבי חיים מוולוז'ין ב'נפש החיים': 'לשמה' אינו דבקות, אלא לימוד לשם התורה עצמה. רבי חיים מדגיש את מעלת העיון והיגיעה ואת ערך הלימוד גם כשאינו לשמה. המחבר רואה בהבדל הזה את שורש התנגדותם של גדולי המתנגדים ל'ראשית חכמה', עד שנמנעו מללמוד בו ומלהסכים להדפסתו. עם זאת, הוא מביא גם מדברי צדיקי החסידות שאין להמתין לכוונה שלמה: יש ללמוד, ומתוך שלא לשמה לבוא לשמה.
בסיום המאמר המרתק חוזר לשקלוב. הרב שור מצא תגלית מיוחדת, ומזהה את אביו של רבי אברהם שיינעס עם "רבי צבי הירש בן רבי מאיר" מרבני שקלוב, שחתם עם רבי חנוך העניך שיק (אביו של החסיד רבי פינחס רייזעס) על התקנה נגד החסידים בשנת תקמ"ז. בהמשך נתנו שניהם הסכמות ל'הלכות תלמוד תורה' של אדמו"ר הזקן, ובשנת תקנ"ז היו שני המסכימים להדפסת 'ראשית חכמה' בעירם. המחבר רואה בכך עדות למהפך דרמטי ביחסם לחסידות ולספר: מה שנאסר על הבן לקרוא, נדפס לבסוף בהסכמת האב.
הרה"ח ר' אברהם אביש שור הוא מגדולי חוקרי תולדות החסידות בכלל, וחצר חסידות קרלין-סטולין בפרט שעל שורותיה הוא נמנה, וקרוב ליובל שנים הוא עוסק בתחום זה ועומד בקשר קבוע עם גדולי חוקרי חסידות חב"ד. מחקריו של הרב שור מבוססים על עבודת ארכיון ועיון במקורות החסידיים, ועוסקים בין השאר בראשית החסידות, בתולדות קרלין-סטולין ובמשנתם של אבות החסידות. מאמריו נאספו בספרו "כתבים: פרקי תולדה ועיון במשנת קרלין-סטולין", שיצא בהוצאת 'מכון בית אהרן וישראל', ובקובץ הקבוע של המכון הוא מפרסם את מחקריו הנודעים לתהילה.
גוט שבת!
שייע
תגובות
הוסף רשומת תגובה