שבת חג הסוכות
רגעי השבוע - שבת חג הסוכות
מקור כוח הזריזות של אברהם אבינו בעקידת יצחק / הסיבה לשינוי השם הרשמי לשם הכינוי / הספר שנמצא בגניזה במוסקבה במקום ספר דומה שניתן לעזרה להכנסת כלה / הברכה המיוחדת של הרבנית הדואגת בלילה דרמטי בווינה
א. וישכם אברהם
אור חדש עלה בס"ד ברעיוני אתמול, בעת הלימוד ב'תניא היומי', בו מופיע אגרת קודש של רבנו הזקן, לעורר את אלה שקיבלו על עצמם לתת סכום כספי צדקה במשך השנה ל"כולל חב"ד", במטרה לתמוך בלומדי תורה ועוסקים בעבודת ה' בארץ הקודש. בין הדברים כתב רבנו הזקן על ה"זריזות" בדבר, וכך הוא בלשונו הזהב:
"אל המתנדבים בעם, לעשות צדקת ה' עם ארצו הקדושה, לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות ארץ הקדש... 'לזרז לזריזים'... כי הנה, מלבד הידוע לכל גדל מעלת הזריזות בכל המצות, הנאמר ונשנה בדברי רז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו', 'וזריזותיה דאברהם אבינו' עליו השלום היא העומדת לעד, לנו ולבנינו עד עולם. כי העקדה עצמה אינה נחשבה כל כך לנסיון גדול לערך מעלת אברהם אבינו עליו השלום, בשגם כי ה' דבר בו: קח נא את בנך כו' והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדשת ה' גם כי לא דבר ה' בם; רק שאברהם אבינו עליו השלום עשה זאת ב'זריזות' נפלאה, וישכם להראות שמחתו וחפצו"...
מסירותו הגדולה של אברהם אבינו לציווי הקב"ה, ליוותה אותו כל ימיו, אך מניין הגיעה אליו לפתע זריזות מיוחדת זו?!
הנה ידוע הכלל ההלכתי לפיו "כהנים זריזים הם", שהם זהירים וזריזים לקיים את מצוותיהם, ואין לחשוש לעצלות ושכחה מצידם, כי הם חרוצים ומהירים, זהירים ומדקדקים במעשיהם. המושג מוזכר בתלמוד פעמים רבות. המפרשים מסבירים שאופי זה של הכהנים, אינו קשור בתכונה הטבעית שלהם, אלא שמצוות הכהונה הן הגורמות לזריזות זו. יוצא מכך, שרמת זריזות הכהנים, היא על-פי מדרגת הכהונה, ואם-כן, הרי שזריזותו של הכהן גדול היא הגדולה ביותר!
איתא ב'ילקוט שמעוני' וב'פסיקתא רבתי', שבבוא אברהם להר המוריה, נתקדש לכהונה גדולה, ונעשה כהן גדול תמורת שם בן נח. ויש להבין: מדוע לצורך העקידה היה אברהם צריך להיות דווקא כהן גדול, ולא היה די שיהיה כהן הדיוט?
בשאלה זו עסקו שני הגאונים המפורסמים רבני העיר 'דווינסק' - הגאון הרוגצ'ובר, רבי יוסף רוז'ין, בעל ה'צפנת פענח'; והגאון רבי מאיר שמחה הכהן בעל ה'אור שמח'.
הרוגצ'ובר מבאר בשיטה הלכתית: אילו היה אברהם שוחט את יצחק, היה נעשה על-פי הדין 'אונן', וכהן הדיוט אונן פסול לעבודה; אולם כהן גדול מקריב אף כשהוא אונן. לכן היה אברהם צריך להיות כהן גדול כדי שיוכל להשלים את עבודת הקרבן.
ה'אור שמח' בספרו 'משך חכמה' מבאר, שהעקידה נחשבת כעבודה הנעשית לפני ולפנים, בקודש הקודשים, שהרי היא עומדת לזיכרון לפני הקב"ה לדורות, עד שאמרו חז"ל: "רואין אפרו של יצחק כאילו הוא צבור על גבי המזבח". ומאחר שעבודת קודש הקודשים מסורה לכהן גדול דווקא, נתקדש אברהם בכהונה גדולה.
מחתני היקר הרב ישראל רוזן שמעתי הסבר שלישי ונפלא, על פי המבואר בדברי רבנו הזקן ב'ליקוטי תורה', בדרושים על יום הכיפורים, במהותה הפנימית של מדרגת כהן גדול:
"ענין בחי' כהן גדול למטה בעבודת ה' הוא בחינת 'אהבה רבה'. כי כהן (הדיוט) זהו בחינת חסד, שהוא 'אהבה', אבל כהן גדול היינו 'אהבה רבה', שהוא בחינת 'ורב חסד' ועמ"ש בד"ה 'בהעלותך את הנרות' מענין אהבה רבה דאהרן, שהוא למעלה מבחינת אהבה הטבעית שמבחינת חסד לאברהם".
כלומר, כהן רגיל, עניינו אהבת ה' טבעית, השייכת למדרגת האדם, ואילו כהן גדול מורה, על "אהבה רבה", אהבה שלמעלה מן האהבה הטבעית.
ועל-פי זה יש לבאר בעומק, מדוע דווקא בשעת העקידה נעשה אברהם כהן גדול: אברהם הוא מידת החסד והאהבה, אך ניסיון העקידה דרש ממנו לצאת ולהתעלות אף ממידתו הטבעית. הציווי להעלות את יצחק בנו לעולה היה דבר שלמעלה מכל רגש וכוח טבעי של אב. ולכן דווקא אז נתקדש אברהם לכהן גדול, כי עבודת העקידה לא הייתה רק עבודת האהבה של "כהן", אלא גילוי של "אהבה רבה", אהבה ומסירות לה' שלמעלה מן הכוחות וההגבלות הטבעיים של האדם.
ולפי דברי רבנו הזקן בראשית הדברים, מתוך אגרת הקודש שלמדנו אתמול, מובנת עניין הזריזות הנפלאה, זריזות שיש רק בדרגת כהן גדול. ואולי אפשר לומר, שמכוחו של אברהם אבינו ע"ה בניסיון העקידה, קיבלו הכהנים בכלל, וכל מי שעוסק במצוות בפרט, את הכוח למהר ולעשות כל מצווה בזריזות גדולה.
ב. דנפיק מפומיה דרבי
על נייר המכתבים הרשמי ובחותמת הכשרות של הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, מופיע השם המלא: "שלמה דובער פינחס לאזאר". אך באורח חריג, בחתימתו ובכל הזדמנות אחרת, מתנוסס דווקא שם החיבה שלו: "הרב בערל לאזאר".
שנים רבות תהיתי לפשר רעיון זה, ורק השבוע הובן לי הדבר: היה זה בתאריך יום ראשון ד' בתמוז בשנת תנש"א, עת עבר הרב בחלוקת הדולרים אצל הרבי. ה'מזכיר' אמר לרבי, כי הרב מתעתד לחזור באותו יום למוסקבה, שאל הרבי: "דאָס איז בערל לאזאר?" (זהו בערל לאזאר?). וכיון דנפיק מפומיה דרבי' שם חיבה זה - הוא הפך באחת לשמו הרשמי, ולעצם מהותו. תוך שאיפתו להישאר עם הרוח של אותו בחור חסידי ושקדן ב-770; חסיד הדבק בכל מאודו ברבי ושואף למלא את רצונו ולממש את הייעוד לעשות מהעולם דירה לקב"ה, בלי להחזיק טיבותא לנפשיה.
גילוי זה היה במסגרת שיחת חג המעשירה את הדעת שהתקיימה לפני כחודש, לקראת חג הסוכות, שהוקדשו לילדותו וימי הבחרות של הרב הראשי שליט"א. במהלכה שיתף הרב בזכרונות חיים, תיאר חוויות אישיות במחיצת הרבי, עולם נעלה של שליחות והתמסרות, עם תובנות חסידיות עמוקות ועדינות.
ראשית תיאר את חודש תשרי: "הזמן שבו ראינו את הרבי, בריבוי יותר זמן משאר ימות השנה. חודש תשרי הראשון שאני זוכר היטב היה בשנת תשל"ט. נערכו אז שינויים רבים בעקבות מאורע הלב שאירע בשנה הקודמת, וניסו ליצור מגבלות שונות, אך ראו במוחש שהרבי פורץ את כל הגדרים. היו שחששו שלא תהיינה 'יחידויות' ושבעת ה'הקפות' הרבי לא ירקוד כבכל שנה - אך הרבי דווקא הרבה בשמחה ובהשפעה לחסידים, במרץ גדול.
בימים הנוראים, כבר מאמירת הסליחות הראשונות, ניכרה על הרבי רצינות תהומית שלא ראינו כדוגמתה בשאר ימות השנה. אין ספק שמעמד תקיעת שופר היה המשמעותי ביותר עבורנו, ובו נוכחנו לנגד עינינו בגילוי אלקות במוחש".
בהמשך שיתף את מה שגם שמעתי ממנו בהתוועדות לפני כמה: "בערב יום הכיפורים בירך הרבי את תלמידי הישיבה ב'ברכת הבנים'. הצלחתי להיכנס ל'ועד המסדר' - תפקיד שהקנה לי את האפשרות לשהות בתוך ה'זאל', גם בטרם הגעתי לגיל 23. הרבי נכנס ברצינות גדולה, במהלך הברכה טליתו הק' היתה על פניו, קולו היה שונה מהרגיל, והברכות שהרעיף על הבחורים היו נפלאות. חשנו 'ברכת הבנים' כפשוטו - לאחר תפילת מנחה מברך הרבי את כל עם ישראל בבית הכנסת הגדול, וטרם התקדש היום - מברך ממש את ילדיו. בשנים המאוחרות יותר הרבי כבר אמר בפני הבחורים שיחה של ממש, אך בשנים מוקדמות, זו הייתה ברכה קצרה יחסית. אלה היו רגעים של התקשרות מיוחדת, עומדים ליד אבא שנותן לנו ברכה".
מכאן עבר לתאר את 'שמחת תורה': "התוועדויות שמחת תורה היו מיוחדות מאוד, ראו במוחש שזהו יום של הרבי, שכבר בהתוועדות השפיע גילויים מופלאים על קהל חסידים - ועמד לרקוד. בשנת תשמ"ו אמר ששליח בתוספת י' בגימטריא 'משיח'. השמיע את הביאור הנפלא על צורת הגביעים במנורה, והורה לכולם להפוך את הכוסות. בשנת ה'תשמ"ז אמר את השיחה המרטיטה על שבירת הלוחות 'לעיני כל ישראל', וכך מדי שנה בשנה זה היה יום של גילויים מיוחדים".
השיחה המתפרסמת בחג סוכות זה בשבועון "כפר חב"ד", מסתיימת בתיאור הריקודים ב'הקפות'. הרב שליט"א מתאר בפרט את שנת תשמ"ח - כאשר הרבי רקד לבדו. כיצד הרבי היה מסתובב ומעודד בידו - התחושה הייתה שהרבי מרומם את כולם לעולם אחר. 770 כולו געש. ואז - הרבי מביט ממש על כל אחד ואחד מהנוכחים. עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. פשוט הביט על כל חסיד וחסיד. זו הייתה חוויה נפלאה של לרקוד ולשמוח עם הרבי שלא הייתה בזמנים אחרים בשנה, שכן בהתוועדויות - גם בעת שירה סוערת - הראש עסוק בלזכור את השיחה שנאמרה זה עתה, ועתה - כל כוחות הנפש הופנו לרבי, לריקוד, לשמחה ולהתרוממות.
אלו מקצת החוויות הנפלאות, אותו אנו זוכים ב"ה לשמוע בעתות שמחה והתעוררות, ביומא דפגרא או תאריכים חסידיים במהלך השנה ובמיוחד בחודש תשרי - הנותנות לנו השומעים, להבין ולייקר, ובעיקר לדעת, "מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש".
ג. החי יתן אל לבו
יום כיפור השתא, היכל בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" מלא וגדוש במתפללים רבים. קריאת התורה הסתיימה, רבים מחכים לאמירת 'יזכור'. כעת דרשתו השנייה מתוך שלוש, שנושא הרב הראשי הרב לאזאר בכל שנה ביום הקדוש. כל אחת מהן מושקעת, מחושבת ומדויקת לרגעים הנעלים. לא הרי הרצינות בדרשה לפני 'כל נדרי', כהרי ההתעלות והשמחה בדבריו בסיום תפילת 'נעילה'. אך מיוחד הוא המשא לקראת 'יזכור'. כולו אפוף זכרון לאנשים קרובים בקהילה, שהלכו לעולם בשנה זו. אחד-אחד מזכיר להבלחט"א הרב שליט"א את שמותיהם, כשהוא מוסיף סיפור או שניים, כך שגם אלו שלא הכירו אותם, מתחברים לדמות ובעיקר מפנימים את הלקח והמוסר, כיצד אמורים חייו של יהודי להתנהל.
בחודש תשרי בשנה שעברה, נפטר בעיר 'מגדל העמק' הגה"ח ר' מנחם בן-ציון גרוסמן ע"ה. הרב שליט"א סיפר מה ששמע מבנו היקר משפיע הישיבה גדולה כאן במוסקבה, הרב אלעזר מרדכי שיחי' - בעת שהגיע לנחם ב'שבעה':
"יום אחד עברתי ליד מתקן ה'גניזה' בבית הכנסת 'בלשוי ברוניא', ומתוך סקרנות נברתי מעט בין הספרים ועלונים שונים. לפתע מצאתי את ספר ישן מאוד, 'תיקון ליל שבועות'. פתחתי, לא הופיע עליו שם, אך בראותי את מקום ההדפסה 'ז'יטומיר', הבנתי את גודל ויוקר המציאה. החלטתי לשגר זאת לאבי היקר, מומחה בספרים עתיקים, שלבטח יעריך את המתנה הזו.
טלפנתי אליו, וסיפרתי לו מה מצאתי ומה ברצוני לעשות עם הספר. הוא התרגש וסיפר לי דבר מפליא ביותר. באותו יום הגיע אליו יהודי בבקשה לעזרה, היות והוא עומד לפני חתונת בנו והוא זקוק לכסף רב. הרב גרוסמן ניגש לארון הספרים, שלף משם ספר 'תיקון ליל שבועות' עתיק ומסרו לאיש, והסביר לו שלצערו אין לו כסף מזומן כעת לתת לו, אך במקום זה, הוא מעניק לו במתנה זה זה שנדפס בז'יטומיר, ויש לו ערך מיוחד ויקר, ובאמצעות מומחה בתחום, הוא יוכל לקבל סכום נאה שיעזור לו לחתונת בנו".
זה היה האיש המיוחד, שסיפורים רבים על חסדו ורוב טובו התגלו לבני משפחתו, רק לאחר מותו.
גם הרה"ח ר' יעקב ברגמן ע"ה נלב"ע השנה, ובכך נעקרה דמות מיוחדת שליוותה במסירות ונתינה רבה את התפתחות הקהילה בכל שלביה. אבידה היא לא רק למשפחתו הגרעינית, אלא גם לנו - חברי הקהילה שזכו לראותו מגיע למשפחת בתו וחתנו מנהל הקהילה הרב מרדכי ויסברג בכל חג הפסח, כשהוא מביא עמו את רוחה של ירושלים, בה נולד, גדל וגידל את משפחתו הנפלאה.
בהגיעו לנחם את המשפחה, סיפרו לו דבר שהתגלה להם רק לאחר פטירתו. היה זה כאשר הגיע נציג של ארגון 'דרכי מרים', והיו בטוחים שהוא להתרים את האבלים, אך הם הופתעו כשהוא הוציא פנקס ובו רשימה מפורטת לפרטי פרטים - ימים, שעות, כתובות ושמות...
התברר שר' יענקל ע"ה התנדב שנים רבות בארגון, להסיע חולים לבתי רפואה, לבדיקות, לאשפוז או למעקב. הוא עשה זאת מתוך התמסרות עקבית מדהימה. הכל רשום, הכל מתועד. אלפי כתובות מהם נלקחו או הוחזרו אנשים, שחסכו בזכותו כספים וטרחה רבה.
מנחים רבים הגיעו וסיפרו איך אצלו ברכב, תוך מאבק על הבריאות, הם זכו להקשבה אמיתית, הם הרגישו בנוח לשתף בלבטים, בפחדים או בסיפורי הגבורה שלהם, ואם ראה את אלו שפשוט זקוקים לשקט, למזגן נעים ולמוזיקה רגועה - העניק להם הכל. בעיקר אופטימיות, כוח הרצון והכרת תודה על הקיים.
הוא ידע לגרום לשתיקה משותפת ומנחמת בדרך חזרה מטיפול כימותרפי מתיש, או לשיחה קולחת ומלאת צחוק, עם ילד חולה שפשוט רצה לדבר על משחקים ולא על טיפולים.
הכל עשה בשקט ומתוך תחושת שותפות וערבות הדדית, בידיעה שהזמן והרכב שלו חסכו מהחולה נסיעה מתישה באוטובוסים או הוצאה כספית כבדה על מוניות. נתינה נקייה שלא על מנת לקבל פרס.
שני אלו זכיתי והכרתי אישית הרבה שנים, ודברי הרב שליט"א, עוררו בכל השומעים את ההבנה וההבחנה, שבמסירות ליהודי שני, בנתינה ללא תנאי, בעשיית חסד וריבוי אהבה - זוכים להקים דור המשך יקר וחשוב, שהגיעו לשליחות במוסקבה, ומאירים את העולם בדרכי אבותיהם.
ולתמונת השבוע שלי: למען יאריכון ימיך
הבטתי על השעון הגדול, וראיתי כי ארבעים וחמש דקות חלפו כיעף. אף אחד לא נרדם, לא היה אחד שקם ויצא, והציבור היה מרותק כולו, מביט ומקשיב. כעת, לקראת סוף הרשימה, הזכיר את דודתו מרת לילי מנדלוביץ ע"ה, שנפטרה לפני שבוע. ואת שיחת הטלפון שערך בערב החג עם בני הדודים לנחמם, מהם שמע לראשונה, את הסיפור המפעים על אותו ליל שבת דרמטי לפני 87 שנה בעיר וינה, עיר הולדת אביו שיחי':
זה קרה באחת השבתות החורפיות בעיר וינה בירת אוסטריה, בשנת ה'תרח"צ. אבי המשפחה חזר אל ביתו בליל שבת קודש מהתפילה בבית הכנסת, כשהוא נרעש ונפחד. "אמרו שמשהו יקרה הלילה ואני לא רגוע" - אמר לאשתו והילדים. הסעודה נערכה במהירות יחסית לכל שבוע, ולאחר ברכת המזון התעטף בשנית במעילו החורפי, ויצא לבדוק ולעקוב מה קורה לבית הכנסת האהוב שלו.
הוא לא היה לבד, גם הרב ועוד מספר יהודים הגיעו לאור השמועות והפחד לשלמות מבנה בית הכנסת. בהגיעו הוא נתפס מיד בידי חיילים נאצים שכבר הסתובבו והשליטו סדר בעיר, לאחר ה'אנשלוס' - סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. בנס הצליח להסביר למפקד הכלא, שהוא מחזיק בעיטור מהצבא האוסטרי על חלקו בלחימה במלחמת העולם הראשונה; הוא שוחרר לנפשו ומיהר לביתו ולמשפחתו.
בהיכנסו לדירתו, סידר הסב ר' ישעי' לאזאר את נשימתו, וסיפר לאשתו פראדל שדאגה עקב היעדרותו, את מה שעבר עליו. בין הדברים אמר שיחד עמו נעצרו עוד מספר יהודים ובהם הרב ד"ר שלמה שונפלד, שהיה רק בן 26, כשהגיע במסירות נפש מבריטניה לאוסטריה, כדי לארגן את הצלתם של ילדים יהודים רבים, במהלך המוכר בשם "מבצע קינדר-טרנספורט".
ר' ישעי' הצליח בחוכמתו לפעול למען שיחוררו של הרב שוינפלד ושאר היהודים מבני הקהילה - וששמעה רעייתו את הדברים, הורתה לילדיהם ללכת לבית משפחת שונפלד, ולהודיע לרבנית שלא תדאג, ולמסור בשם אביהם, שבעלה הרב אמור לחזור בקרוב לביתו, וכן לבשר למשפחות הנוספות כי אבותיהם בתהליכי שחרור ומחר ישובו לביתם.
חיילים נאצים ברחובות, ריח המלחמה הנוראה כבר מכה באף, ואשה צעירה אחת, שרק כעת נרגעה ושבה אל נפשה לאחר שבעלה חזר ממאסר פתאומי ושחרור נסי - בזמן זה אכפת לה מדאגתן של נשים אחרות. ובעבור זה היא מוכנה לשלוח את ילדיה הקטנים בסמטאות העיר, במזג אוויר חורפי ובפחד גדול - וכל זאת על מנת להרגיע נשים, שהן ישמעו את הבשורה על הגעת בעליהן, אף שייתכן ולאחר כמה דקות הם כבר יגיעו בעצמם!
לא כל הילדים הסכימו, במיוחד הגדולים יותר. הם הבינו בחושיהן את החרדה והאווירה השוררת בחוץ. מחלון בית משפחת לאזאר ראו מספר פעמים את המצעדים הידועים לשמצה שערך בגאווה ובשחצנות הצורר היטלר ימ"ש; הקולות חדרו את החלונות והפחד חלחל אל הלבבות.
שלושה ילדים רצו לקיים את מצוות כיבוד הורים בכל מחיר. לילי, פיילע ומוישי התלבשו במעילים, ויצאו בחירוף נפש לקיים את הבקשה. בין גרמנים ששרצו ברחובות, הם עברו מדלת לדלת. מסרו את ההודעה והפיחו תקווה ורוגע במשפחות. לאחר שמסרו את הדברים לרבנית שונפלד, היא התרגשה ביותר וברגעים נעלים אלו בירכה הרבנית את הילדים באריכות ימים מופלגה ושנים טובות.
ברכת הרבנית באותו לילה דרמטי התקיימה במלואה באופן פלאי. בשבוע שעבר, נפטרה בעיר וויליאמסבורג שבברוקלין הבת מרת לילי מנדלוביץ. בת 101 הייתה, כשהיא משאירה אחריה דור ישרים מבורך, מאות צאצאים ההולכים בדרך התורה ויראת שמים. אחותה בעיירת מונסי מרת פיילע לאוב שתחי', ואחיה מזקני ורבני העיר מילאנו השליח הרב החסיד ר' משה שיחי' לאזאר, שיזכו לאורך ימים ושנים טובות.
'שעת נעילה' הגיעה, שוב עלה הרב שליט"א על הבימה שלפני ארון הקודש, נשא דברים מעוררים, עליהם הוסיף עוד דברי שמחה מרוממים, תוך כדי הריקודים החזקים ב"מארש נפוליון" בסיום התפילה - שירה המסמלת יותר מכל, את המשך הדורות וכוח התפילות והברכות.
גוט שבת
וחג שמח!
שייע
תגובות
הוסף רשומת תגובה