פרשת פינחס
רגעי השבוע - פרשת פינחס
הקונספציה שהתנפצה מול המציאות של ימינו והוכיחה עד כמה הייתה כאן טעות מיסודה / הזעקה על שאמרו בחופה ברכות קידושין ונישואין בשם ומלכות ואיך ניתן לבטלו?!.. / השכן שהתעקש לא לפתוח את הריצוף ולגלות את מקור דליפת המים / חגיגה מסוג אחר בעיר המציינת יובל שנה לתעשיית המשאיות של רוסיה
א. ומצדיקי הרבים
על הפסוק "והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" דורשת הגמרא: "אלו מלמדי תינוקות". לא לחינם הפליאו חז"ל במילים כאלו נשגבות את המחנכים, כי הם אלו המעבירים את שרביט הזהב של התורה מדור לדור, ומחברים את חוליות האידישקייט בשרשרת הנפלאה של מאות הדורות מאז קבלת התורה.
אלא שלא רבים יודעים להעריך את עבודתם של המלמדים, עבודה שוחקת שלפעמים מורגשת כסיזיפית. ימים אלו של החופשה לה הם זוכים עם סיומה הרשמי של שנת הלימודים שחלפה, היא נצרכת בעבורם. לפעמים אף נראה שהם עצמם לא מודעים עד כמה חשובה היא עבודתם הקשה. ולשם כך כונסו בצהרי יום שישי שעבר, כל מי שעוסק בחינוך באחד מהמוסדות הרבים במוסקבה, ובמשך כשעתיים זכו לשמוע דברים שהיו קילורין לעיניים, ברורים וחדים, אותם נשא האורח הגאון החסיד ר' אשר פרקש, משפיע ראשי בישיבה גדולה תומכי תמימים בארגנטינה, שניסיונו רב השנים בהעמדת תלמידים הרבה, הקנו לו דרך ישרה וברורה, וממנה שיתף את המשתתפים.
וכאחד שזכה להגיע למוסקבה למען החינוך, ואף אם אומנם כיום עיסוקיי בחינוך הוא רק במספר מסגרות בשבת קודש ומועדי ישראל בבית הכנסת המרכזי, באתי גם אני, וישבתי לצדם של מצדיקי הרבים של מוסקבה, והקשבתי לדברים הנפלאים.
"אנחנו עומדים בפתחה של שנת המאה", הדהד קולו של האורח. המילים שיצאו מן הלב פילחו את השקט, ובעודן מכוונות לאוזניהם של המחנכים, שיצאו מחוזקים ביותר וגאים בשליחותם שזכו, ידעתי היטב כי הן נושאות מסר קריטי עבור כל אחד ואחת מאיתנו, גם כהורים, שזכינו לפיקדון היקר מכל.
המשפיע החזיר אותנו באחת מאה שנים לאחור, אל הימים החשוכים של מוסקבה בשנת תרפ"ז. חג פורים קטן, בית הכנסת 'ארכיפובה' עמוס מפה לפה, וביניהם סוכני המשטרה החשאית שרושמים כל הגה. בראש השולחן יושב כ"ק אדמו"ר הריי"צ, איתן כסלע, ואומר מדם ליבו את המאמר המפורסם "וקיבל היהודים". שם, מול פחד המוות ואיומי השלטון, הוא הציב את היסוד שעליו מושתת הכל: חינוך ילדי ישראל במסירות נפש ממש. הוא תבע מאנשיו להשליך את עצמם לאש, ובלבד שלא למסור את הילדים לידי מי שמבקשים לעקור את אמונתם, מתוך הכרה עמוקה בפסוק "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז להשבית אויב ומתנקם". משם נזרעו זרעי חג הגאולה של י"ב בתמוז, ומשם אנו שואבים את כוחנו עד עצם היום הזה.
חלפה מאה שלמה, ומאומה לא השתנה. אנו נוטים לעיתים להביט בדור הצעיר, בילדינו שלנו, ולחשוב כי הם חלשים יותר, כי אינם בגדר כלים המסוגלים להכיל את עוצמות העבר. המציאות של ימינו מוכיחה עד כמה הקונספציה הזו הייתה טעות ביסודה. לצעירים ולילדים של היום, יש את אותו כוח עצום ואת אותה מסירות נפש שבערה באותם ימים במוסקבה, ואולי אף למעלה מכך.
וכך המשיך את דבריו: אנו חיים בתקופה שזכתה לתואר דור הגאולה, דור שבו אנו נדרשים לגלות תעצומות נפש, ביטחון מוחלט והתקשרות איתנה. הדבר משתקף באופן מופלא בהפטרת פרשת השבוע, פרשת בלק, בספר מיכה: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת השם, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם". הטל יורד מן השמיים בדממה, בכוח אלוקי טהור שאינו תלוי בבשר ודם, זהו הכוח הניתן לנו כיום.
כשיצאתי לשליחות החינוכית שלי, המשפיע שלי ר' חיים שלמה כהן ממונטריאול אמר לי 'ווארט' פשוט, שלקח אותי חזק: "הרבי דורש 'בית חב"ד בכל בית, בכל חדר'. כשאתה עובד עם כיתה בישיבה, אתה צריך להסתכל על כל תלמיד שהוא עצמו בית חב"ד. כל בחור הוא בית חב"ד".
שליח בבית חב"ד - הוא בית חב"ד אחד. שליח בחינוך יש לו עשרים בתי חב"ד. אתה בונה עולמות. וכשמסתכלים על הילדים בעיניים האלה, יש לך 'דרך ארץ' אחר לגמרי גם לילד, גם לעבודה, גם לעצמך. כפירוש הידוע: אם אין "כמוך" - אין "ואהבת לרעך". אם אתה לא מכבד את התפקיד שלך, לא את השליחות שלך, אתה לא יכול לחנך אחרים.
במאמר "נתת ליראיך" שנאמר בי"ב תמוז תשל"ו, בדיוק לפני יובל שנים והוגה ע"י הרבי לכבוד י"ב תמוז תשמ"ו לפני ארבעים שנה, מדייק הרבי על דברי הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", שהמילה "יסדת" הכוונה ליסוד. כשבונים בניין, היסוד הוא מה שמחזיק הכל, לא משקיעים ביופי, אלא ביסוד חזק וקשה, כדי שהבניין יעמוד. כך גם בחינוך, צריך לתת לילדים יסודות חזקים לכל החיים, שלא יזיז אותם שום דבר בעולם. זה תוקף של מסירות נפש, של היחידה שבנפש. הילד צריך לדעת שיידישקייט זה דבר שלא בא בחשבון - "אזוי און ניט אנדערש".
המסקנה העולה מאליה נוקבת ומחייבת: כדי להצליח בשליחות החינוכית שלנו בבית פנימה ובכיתות הלימוד, עלינו להישען בראש ובראשונה על אמונה יוקדת בה' יתברך ועל הציפייה המוחשית לגאולה השלמה. עלינו להאמין בכוחות שנטע בנו הבורא, להכיר בעוצמתנו כהורים וכמחנכים, ולדעת כי כוח זה מגיע ישירות ממקור הברכות. רק כאשר נהיה חדורי אמונה אמיתית בהשגחה העליונה ובגאולה ההולכת וקרבה, נוכל להעביר את האש הקדושה הזו הלאה, ולהצית בלב ילדינו את הביטחון, החוסן והעוז לעמוד בגאון מול כל אתגר.
ב. השכנת שלום
תגובות רבות היו במשך השבוע על הדברים שכתבתי בשבוע שעבר, בנושא ההימנעות ממאבקים בתוך המשפחה, ובגודל מעלת הוויתור.
אחד שראה דבר ושניים בחייו העיד לי על עצמו, שעוד לא מצא אדם שנאבק בתוך משפחתו, שבסופו של דבר לא הצטער מעומק נפשו על מה שעולל ועל מה שנאבק, גם כשהיה צודק ובעיקר לאחר שזכה, אבל זה קרה להם כשהדרך הייתה כבר אל-חזור, ושארית חייהם מלאים בחרטה וצער.
בתחילת הדברים הבאתי את דעתו של הרבי, על הצורך להשקיע בכל הכוחות ב'שלום בית', במיוחד כאשר ישנם ילדים שטרם נישאו. כתגובה על-כך, שיגר לי הרב החסיד ר' מרדכי פרקש (אחיו של המשפיע הנ"ל), שליח הרבי בבעלויו בושינגטון וחבר ועד רבני ליובאוויטש, מפרי עטו ביומנו לפני שנים רבות, בשבתו תחכמוני ב-770.
היה זה לאחר ששמע סיפור, וכדרכו בקודש רצה לוודא את כל הפרטים. הוא טלפן אל הרב מאיר הארליג ע"ה המשב"ק, ועל-פי דבריו רשם את הדברים הבאים:
"בבית הכנסת של אביו (של הרב מאיר המספר) הרב מרדכי הארליג ע"ה, התפלל בחור מסוים, והוא חיתן אותו. לימים היו לאותו אברך בעיות בשלום בית. יום אחד התקשר הרב חדוקוב (מזכירו של הרבי) אל הרב הארליג ע"ה, ואמר שהרבי רוצה שיבוא ביום שלישי בערב ליחידות כדי לשוחח אודות הזוג שחיתן. כשהרב הארליג ענה שהוא מסדר קידושין באותו ערב, אמר הרבי שבוודאי ימשיך בתוכניתו להשתתף בחתונה, ושיגיע ביום חמישי בשעה 10:30. למעשה, כשהגיע היה צריך להמתין עד 2:30. ביחידות הרבי שאל האם הוא חיתן את הזוג, והשיב בחיוב. הרבי שאל על מצב השלום בית והרב הארלניג השיב כי כנראה יצטרכו להתגרש ל"ע. הרבי נשען על גב הכסא ואמר, תוך כדי דפיקת היד על השולחן: הרי אמרו בחופה ברכות קידושין ונישואין בשם ומלכות, ואיך ניתן לבטלו?!..
הרבי חזר על זה שוב וכנ"ל. הרב הארליג התחיל להשיב עם טעמים על פי נגלה (מדוע אפשר להתגרש), אך הרבי אמר לו כי כעת כבר קרוב לשלוש בבוקר, ועדיין ממתינים כמה אנשים להיכנס ליחידות, אם כן יכול לבוא בהזדמנות אחרת ולדבר בנושא על פי נגלה...
כמובן שאחרי השתדלות פעל (הרב הארלניג) להביא שלום בית ביניהם, והנישואין המשיכו לאורך ימים ושנים טובות. והוסיף ר' מאיר שיחי' (ע"ה), שאביו אמר לו, כי בפולין כשרב הצטרך לערוך גט לאחד מקהילתו, היה שרוי בתענית כל היום, על זה שהגיעה לידו הזדמנות כזו להיות עסוק בגט...
עד כאן הדברים ששלח לי הרב פרקש הנכבד. ורציתי להוסיף מה ששמעתי מאאמו"ר שיחי', בשם זקנו הרה"צ רבי מתתיהו דייטש זצ"ל, שאמר כמה פעמים, שהיה עניין רפואי מסוים שסבל אחד מבני המשפחה, בגין שהוא עצמו התעסק בגירושין של זוג, ומני אז קיבל על עצמו ואף העביר זאת כהוראה לצאצאיו, להתרחק מכל התעסקות של גיטין, ואדרבה, לפעול בכל הכוח להשכין שלום ושלווה בכל מחיר בין איש לאשתו.
ג. אם אני לי - מי לי?!
"וואסער איז ווי אַ גנב" אמרה לי פעם סבתי ע"ה, כשראתה אותי בצעירותי מנסה לסתום איזו נזילה, וכוונתה, שכמו גנב המנצל כל סדק לחדור בכדי לגנוב, כך מים חודרים בכל חור, ודרכו הם יוצאים ומתפשטים.
השבוע למדתי שיעור אחר ועמוק לחיים, ממים שחודרים ומזיקים. היה זה כאשר לפני כשבוע החלו טיפין של מים לרדת מהתקרה של המטבח בביתנו, הקצב התקדם, הטיפות התגברו וגדלו, תוך שהם מזיקים לדלתות ארונות המטבח וגורמים לעובש ורטיבות.
כל מי שהתמודד אי-פעם עם נזילה בבית, יודע במה דברים אמורים. קערה שהונחה עזרה במעט, אבל בעיקר ניסתי לעצור את הנזילה, שלכאורה מגיעה מחדר האמבטיה של השכן מעל, שממוקם בדיוק מעל המטבח שלנו. פניתי לוועד הבית, ואלו רצו לסגור את הברז הראשי של כל הבניין, אך רבים מהדיירים התנגדו לעשות זאת, רק בגלל דליפה קטנה של מים.
השכן עצמו טוען, שאצלו הכל יבש ואין צדק בתביעה שלי שעליו לפתוח את הריצוף שאצלו, בכדי לגלות את הצינור, ממנו דולף מים הישר אל המטבח בדירתנו.
פניתי למשרד המתאים מטעם העירייה בשכונתנו "מארינה רושצ'ה", מכין את המסמכים על בעלות הדירה, לקראת בדיקה מדוקדקת שהם מבטיחים להגיע ולעשות. ובינתים המים ממשיכים לרדת. בלבי אמונה חזקה ורגועה, שהכל רק לטובה.
בהתייעצות עם ידיד, הבאתי פועל שיפתח את הכיסוי הדקורטיבי בתקרה בדירתנו בחלק הרטוב במטבח, בכדי להגיע מהצד שלי, ולראות איזה צינור של השכן הוא מקור הדליפה. התכוננתי לתעד הכל ולהגיש לשכן אחר-כך חשבון על פתיחת התקרה, וכמובן גם על נזקי המים בעקבות הדליפה.
רבע שעה של עבודה, והפועל מראה לי צינור מים ששייך לדירתי, העובר בתוך אותה מדרגה דקורטיבית, שהונח במקום בעת שיפוץ שעשינו לפני כעשר שנים, ובאחד החיבורים, משהו התרופף והשתחרר וממנה דולפות טיפות המים...
עמדתי כמסומר למקום. מתברר כי הדליפה כלל לא קשורה לשכן! כל כולה ממני, מהצינור שלי, ובתקרה שבדירה שלי... ואני אומר לעצמי: 'איזה נס שהשכן התעקש לא להרוס את הריצוף אצלו בדירה, ואיזו בושה מכסה עתה את פניי כשהאשמתי אותו'.
למדתי לקח לחיים: כמה פעמים בחיים אדם מאשים בבעיותיו את הסביבה שלו, משפחה, ידידים, מורים, או תקופות שונות בחייו. הרבה סיבות מוצדקות אפשר למצוא ולהאשים את השני, מתוך חשש ופחד, לעמוד מול עצמי, ולדעת שהכל תלוי רק בי ו'אם אין אני לי, מי לי'?!
ולתמונת השבוע שלי: חיים של שליחות
כשעתיים נמשכת הדרך בטיסה ממוסקבה אל שדה התעופה הקרוב לעיר 'נברז'ני צ'לני', השנייה בגודלה ברפובליקה המוסלמית טטרסטן. זה מה שעשיתי ביום ראשון בבוקר, ואחר-הצהרים בחזור משם למוסקבה הבירה. כך שאת שלוש התפילות, שחרית מנחה וכמובן ערבית של אותו יום, עשיתי כאן במוסקבה.
בחמש שעות שהותי בעיר זו, חשתי חוויות שבמקומות אחרים הן מתפרסות על פני כמה ימים. קשה להניח את האצבע על רגע השיא, כי כאלו היו הרבה. אך מעל הכל, מרגש היה לראות עוד זוג צעיר, המשליך את חייו האישיים מנגד, מצטרף לצבא שלוחי הרבי, שירות מלא לכל החיים, בכל החזיתות.
חודש תמוז, הנושאים בכנפיהם את משמעותו העמוקה של גאולת כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש נ"ע, קיבלו השבוע ביטוי חי ומוחשי של ניצחון הרוח על פני החומר, במיוחד עם התחלת שנת המאה לגאולתו.
העיר, המציינת בימים אלו ארבע מאות שנה להיווסדה ומוכרת ברחבי תבל בעיקר בזכות תעשיית משאיות ורכבים הענפה שבה ומפעל הענק 'קאמאז' החוגג יובל להקמתו - לבשה חג. אל מול שאון המפעלים ותנופת הפיתוח התעשייתי, בקעו ועלו צלילים מסוג אחר לחלוטין. התזמורת הפילהרמונית המקומית, שניגנה ברגש רב את ניגוני חג הגאולה י"ב וי"ג בתמוז, קידמה את פניהם של המוני החוגגים שנהרו אל חגיגת פתיחת שעריו של המרכז היהודי ובית הכנסת החדש והמפואר השוכן בלב העיר. למשתתפים הרבים, שניצבו נפעמים מול המבנה הניצב עתה כעדות חיה לתחייה יהודית שאינה ניתנת לעצירה, היה זה רגע טהור של "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".
מאחורי המבנה המרשים, המשתרע על פני שתי קומות רחבות ידיים וכולל היכל תפילה מהודר, ספרייה עשירה, אולם אירועים ומטבח קהילתי - מסתתר סיפור של השגחה פרטית מופלאה.
המרא דאתרא, השליח הנמרץ ידידי הצעיר הרב חיים דוד פאייר, סגר ביום זה מעגל חיים מרגש. בהיותו ילד בן אחת עשרה בעיר קאזאן, החל להיבנות עולמו היהודי עת הגיע לבית הכנסת המקומי כדי לומר קדיש יתום על אביו. הוא התקבל במאור פנים וזכה לליווי חם ואישי על ידי רבה של רפובליקת טטרסטן, השליח הרב החסיד ר' יצחק גורליק. מאותו רגע נסללה דרכו למסע התקרבות מרשים, שהוביל אותו ללימודים בישיבות 'תומכי תמימים' במוסקבה ובארץ הקודש והסמכתו לרבנות. כעת, בהוראתו של הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, חזר הרב פאייר אל הרפובליקה בה נולד, כדי לשמש כמנהיגה הרוחני של הקהילה בעיר זו, כשהוא פועל במרץ ומקבל סיוע תמידי מחותנו הרב שבח זלטופלסקי, המשמש כשליח בעיר אלמא אטא.
שרשרת האירועים המרגשת החלה בקביעת המזוזות, ובהמשך בהתחלת כתיבת ספר תורה מהודר שייתרם לקהילה. מיד לאחר מכן, יצאו האורחים החשובים לקול שירת ההמונים אל רחבת המרכז, ליציקת והנחת אבן הפינה למקווה טהרה, שייבנה במתחם וישלים את התשתיות הרוחניות למען יהודי האזור.
רגע מרומם היה כאשר התזמורת הפילהרמונית ניגנה את ניגון חג הגאולה י"ב תמוז, והמנצח מר לרמנט מנכבדי הקהילה, הזמין את כלל הרבנים לשורר בקולם את הניגון בליווי כלי הזמר, מחזה שריגש את ראש העיר וכלל המשתתפים הרבים.
בטקס הפתיחה נשא הרב הראשי לרוסיה משא מרתק ומרומם, שבו עמד על משמעות המקדש השוכן בלבו של כל יהודי. בדבריו, הוא חשף פרט שעורר השתאות וקידש שם שמים ברבים: נשיא הרפובליקה המוסלמית היה זה שדחף, תמך, ואף השקיע משאבים כלכליים באופן ממשי להקמת המרכז היהודי, בבחינת מופת נדיר של כבוד הדדי ואחווה במדינה מרובת עמים. שעריו הפתוחים של המרכז היהודי החדש, השוקקים כעת חיים ותפילה, מבטיחים להעצים את הקהילה המקומית, לחבר עוד ועוד יהודים למקור מחצבתם, ולהאיר את בירת הרכב כולה באור יקרות של תורה וחסידות למשך דורות.
גוט שבת!
שייע
תגובות
הוסף רשומת תגובה