חג השבועות
רגעי השבוע - חג השבועות
אנשי הבשר המתמסרים מתוך אמונה ומתפרנסים בדרך כבוד / שלש המצאות בדרום אמריקה והלקח לחיים היהודיים / במשעולי הרחוב בו התחבא רוצח ההמונים / המכתב והמענה על המקור ההיסטורי לחלוקת תהלים לימי החודש
א. שכן קרוב
שבנו אומנם בגופנו למוסקבה, אך בלבנו זיכרונות וחוויות רבות משהות של כשבועיים בימי השמחה שזכינו ב"ה בעיר בואנוס איירס בירת ארגנטינה, ממנה הגענו לפני למעלה משבוע בחזרה לשליחותנו.
אחת מאותן חוויות, התרחשה בשובנו לאכסניה בליל שבת קודש בשעה מאוחרת יחסית. מכיוון הלובי עלו קולות זמר מניגוני השבת, הפניתי את מבטי לראות מאין בקעה השירה הנעימה, ומחזה שובה לב נגלתה מול עיניי: קבוצת חסידים ואנשי מעשה לבושים בבגדי שיראין, יושבים יחד סביב שולחן ארוך.
הוזמנתי לשבת לצדם. לא חלפו יותר מכמה דקות, השמות הועלו, זכרונות נשלפו וההקשרים נעשו. זה חבר של ידיד קרוב, השני מחותן של אחי, השלישי שכן לשעבר... וכך קלחה השיחה, הצטרפתי אל השירים והתשבחות לקל אשר שבת ברא. למחרת הגיעה מהם משלחת להשתתף בהתוועדות שנערכה לכבוד השמחה במשפחתנו, אף סיימו את עבודתם ביום החתונה מוקדם יותר, והגיעו כמו אחים קרובים לקחת חבל בשמחתנו, ובעיקר לשמח. והם אכן שימחו אותנו מאוד.
בהמשך הימים היו לי שניים מהם לעזר ואחיסמך מתוך ידידות שנרקמה לה באחת. שניהם חלק מתוך משלחת של שוחטים הבאים לארגנטינה, ארץ המשופעת בבשר איכותי של בהמה - הרב מרדכי הניג, מנקר מומחה; והרב בעריש ווייס, שוחט ותיק.
הסיבה לצורך בייבוא כמויות כה גדולות של בשר היא, מכיוון שלא מגדלים בארץ ישראל או בארה"ב מספיק בהמות למטרת שחיטה, ולמרות שמייבאים בקר חי מאזורים מסוימים באירופה, זה עדיין לא עונה על מלוא הצורך. לכן, לאורך כל השנים יש תעשייה ענפה מאוד של מאות שוחטים במדינות אלו.
בשיחות שניהלתי איתם הבנתי מקרוב, כמה השוחטים שנמצאים בארגנטינה ובמדינות נוספות, נאלצים לעזוב את הבית ואת המשפחה לפרק זמן ארוך, ובשל המרחק הרב הם מגיעים למפעלים בדרך כלל למשך 'עונות' - הנמשכת מספר חודשים, ובמשך כל התקופה הזו, הם כמעט לא רואים את הבית. מטבע הדברים יוצא שהשוחטים מפסידים גם לא מעט אירועים בשל המרחק הרב.
השוחטים נוסעים בדרך כלל בקבוצות המונות בין 10 ל-15 אנשים, ישנים לרוב בדירות או בבתי אירוח שהוכנו בעבורם מבעוד מועד. במשך רוב שעות היום הם עובדים במפעל, ולצד זאת יש להם גם שיעורי תורה ומניינים לתפילות.
שני ידידיי הרב הניג והרב וויס, מלאים באמונה וביטחון בה', ותעיד על כך ההתרחשות שקרתה להם לפני מספר שנים, כשהיו בדרכם ממקסיקו. באותו יום היו רוחות חזקות ומזג אוויר מאוד סוער בניו יורק, ובאמריקה בכלל. לקראת הטיסה לניו יורק, הודיעו להם פתאום כי בעקבות מזג האוויר הטיסה בוטלה. מובן מאליו שהשניים היו נבוכים ואובדי עצות, ניסו להתקשר אל סוכן הנסיעות כדי לעשות משהו, אבל שום דבר לא התקדם.
השניים השליכו את יהבם על ה', והחלו לרקוד בשמחה ליד שאר הנוסעים, ללא כל התפעלות. ולפתע הסוכן היה על הקו. הוא השיג להם, ורק להם, טיסה דרך מקסיקו-סיטי, ומשם טיסת המשך לניו יורק וכך הגיעו ליעדם בזמן וברוגע.
ב חכמה בגויים
"איך מוצאת חן בעיניך העיר והמדינה כאן?" שאל אותי המחותן הרב זלמן פרקש. "אומרים שבארגנטינה המציאו את העט הכדורי, האוטובוס וסיכת בטחון" - המשיך לתאר את המדינה ועם מסקנה ברורה: "שלוש המצאות אלו מסמלות אחדות".
ארגנטינה שנת תש"ג. עיתונאי הונגרי בשם לאסלו בירו, חיפש פתרון לדיו המהיר שמתייבש ועלה על רעיון העט. גם את האוטובוס הציבורי העירוני הומצא בבואנוס איירס בשנת תרפ"ח, כאשר נהגי מוניות חיפשו דרך לחלוק נסיעות ולייעל את התחבורה. ובשנים מוקדמות יותר, הומצאה בה גם סיכת הביטחון המוכרת.
אני רואה את הרב פרקש מחזיק בידו האחת שקית עם כמה בקבוקי שתייה, אותם קנה זה עתה בחנות כשרה, בכדי לכבד אותנו האורחים שהוזמנו לסעוד על שולחן ביתו. בידו השנייה אחז פרי אפרסמון אחד, אותו הניח על מדף ארון הספרים.
"בדרך עברתי בחנות פירות, וראיתי שהביאו היום לראשונה ארגז עם אפרסמונים, וקניתי אחד" - אני מתבונן בו להבין אם הפרי אהוב עליו, מדוע קנה רק אחד, ואם בכל זאת רוצה הוא לטעום, מקומו של הפרי על השולחן ולא על מדף הספרים. הוא קולט את תמיהתי בלי שאביע אותה, וממשיך בפשטות: "הבוקר למדתי עם החברותא הלכות 'ברכות' ברמב"ם, ומוזכר שם 'שמן אפרסמון', אך הוא לא מבין מאיזה פרי מפיקים זאת, והנה הקב"ה זימן לי את הפרי לפני מספר דקות וכך אוכל להראות ולהסביר לו מקרוב". אומנם אין קשר בין הפרי המוכר כיום בכינוי 'אפרסמון' לבין הפרי העתיק שהיה בזמן חז"ל וממנו הפיקו את שמן האפרסמון, אבל בכל זאת כהקשר נחמד ניתן להשתמש בפרי זה.
ביציאתי, נפעם לסייעתא דשמיא המראה על לימוד אמיתי, לא התאפקתי מלבדוק בעצמי. ואכן רק בחנות הסמוכה לביתו היה ארגז עם מעט אפרסמונים. בחנויות נוספות שבדקתי באזור הם לא הופיעו!
ואם כך הם פני הדברים אצלו, הרי שדבריו שווים הקשבה ולימוד.
בשבת שעברה מלאו בדיוק ארבעים שנה לבקשתו החריגה של הרבי: "באה ההצעה והבקשה דלקמן, בקשה נפשית: ביום השבת הבא עלינו לטובה, שבת קודש פרשת במדבר מברכים החודש וערב ראש חודש סיוון, בעלות המנחה - יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", "שבת אחים גם יחד", להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה ("גדולה לגימה שמקרבת") - אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט), שבה ידברו דברי תורה בכלל, ובמיוחד - בענייני אהבת ישראל ואחדות ישראל".
הרבה פנים ודרכים ל'אחדות'. ומדברי הרב פרקש למדתי, שבכדי לגרום לאחדות, צריכים להתבונן בהמצאות של הארגנטינאיים: 'עט' - מסמל הבעה. יש להביע את האחדות, בכתיבה, דיבור וכמובן מעשה. 'אוטובוס' הוא עניין של ציבוריות, של אנשים יחד. יש להשפיע ולגרום לציבור להיות מאוחד ויחד. ואכן, לפעמים האחדות קצת מציקה אולי אפילו דוקרת כמו 'סיכה', אך בכל זאת, חייבים אחדות. גם במחיר שהוא לא תמיד נוח!
ג הבית ברחוב גריבלדי
הוא נולד במחנה 'פוקינג' שבגרמניה, לאב ששרד לאחר שהנאצים בהונגריה רצחו את אשתו ושני ילדיו, והקים את ביתו מחדש עם נערה ניצולת אושוויץ. בצל אב שאת נחמתו ושמחתו מצא תמיד בלימוד התורה הקדושה, גדל וצמח לאחד מפוסקי ההלכה הגדולים ורבם של חסידי חב"ד בירושלים.
ישבנו יחד ב'לעצטע שבע ברכות', והסבא הדגול רבי יקותיאל פרקש שליט"א, העלה זכרונות מבית הוריו, תקופת לימודיו אצל הגאון הרב וואזנר זצ"ל בבני ברק, והמשכו בחצר 'תולדות אהרן' בירושלים, בה הוא שימש תקופה חשובה את האדמו"ר זצ"ל, הוא נלקח כחתן עם נכדת הקנאי הגדול רבי עמרם בלוי ע"ה, עד שמצא את נפשו הצמאה בחסידות חב"ד.
'אני זוכר את איסר הראל מגיע לבית הרב בלוי, והביא סידור לאשתו (בזיו"ש) רות המפורסמת, על עזרתה בפרשת יוסל'ה שוכמכר' - התגלגלה השיחה הארוכה, כשרעייתו הרבנית, הסבתא של הכלה הטריה מוסיפה פרטים מזכרונותיה היא, וכבור סוד שאינו מאבד טיפה, היא שופעת סיפורים ומידע על משפחתה החשובה והענפה.
לא יכולתי לוותר. הזמנתי לעצמי מונית ויצאתי לפרברי העיר. פניי מועדות כעת ל"בית ברחוב גריבלדי"!
הנהג מביט בי, מנסה במוחו להבין מה יש לנוסע הנראה כמו תייר חריג, לחפש במקום מוזנח ושכיח, שגם בחלוף 66 שנים בשבוע זה בדיוק, נשאר בעליבותו, כמו אז, כאשר איסר הראל ניהל פה את המבצע הגדול והמפורסם של חטיפת אייכמן.
הנהג הגיע אל הכתובת, אני קורא את השלטים על הבתים הישנים 'גריבלדי'. מבקש מהנהג לעצור ומסמן לו שייסע אחריי. ברצוני ללכת את הפסיעות האלו לבדי, לראות את תחנת האוטובוס בו היה אדולף אייכמן, או בזהות הבדויה שלו 'ריקרדו קלמנט', המתין כשגר כאן בשכונה, לאחר שהצליח לחמוק תחת הרדאר, הצליח לא להתגלות בזמן משפטי נירברג, והגיע ליבשת דרום אמריקה, תוך כדי עזרה מצד חברים נאצים.
אני עובר בין הבתים, מנסה לגלות אולי חי עדיין כאן שכן מאותם ימים, אולי נשאר שריד לאותם ימים אפלים. מול עיניי זיכרונות שאמי שתחי' סיפרה לי בילדותי, על השתתפותה במשפט אייכמן בירושלים, ובעיקר על המהפך התודעתי שקרה אז. בנות הכיתה החלו לפתע לספר על ה'מספר' שעל ידי אמן או אבותיהן שניצלו ועלו לארץ ישראל, אנשים הפסיקו להתבייש שהם עברו את אימת השואה, משפחות חדלו להחביא את היותם ניצולי המלחמה הארורה.
הנה תחנת האוטובוס בקרבת הבית, בה ירד הרוצח כאשר שב מידי יום בשעה 19:30 מעבודתו ועושה את דרכו ברגל מהתחנה אל ביתו. מפינה זו כנראה נערכו התצפיות, ומהגבעה ממול ערכו את המעקבים. הכל פה, כאילו לא חלפו עשרות רבות של שנים. רק הבית עצמו כבר לא עומד על תילו. 'הממשלה פה לא נוח לה עם ההיסטוריה הזאת. לא על כך שהוא התחבא כאן, ובוודאי לא כיצד הצליח המוסד להערים עליהם ולהבריחו לישראל למשפט צדק שהדהד בכל העולם' - הסביר לי מאן דהוא בהמשך.
אדולף אייכמן ימ"ש, היה פושע מלחמה נאצי גרמני-אוסטרי. כראש מחלקת היהודים בגסטאפו, בדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר באס-אס בגרמניה הנאצית, היה מראשי האחראים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, וחודשי המשפט שנערכו בירושלים היו דרמטיים ביותר. לאחר גזר הדין גופתו נשרפה, ואפרו פוזר בים התיכון מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. יימח שמו וזכרו.
דמדומי השמש נראו כבר ברקיע של העיר בואנוס איירס, הנהג מסמן לי שהגיע הזמן לחזור על עקבותינו. אני מתנער מהמחשבות, מזמזם לי את מילות התפילה המרטיטה 'אב הרחמים': "ייוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדך השפוך" ויורק בבוז על הרחוב שנתן מחסה לאחד מגודלי הרוחצים של עמנו.
תמונת השבוע שלי: זמירות יאמרו
אברכי הכולל ניצלו את ההזדמנות של ביקור הפוסק הירושלמי הרב פרקש בארגנטינה וביקשו ממנו למסור שיעור בהלכות שבת, הלכות בהם הם אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
לאחר מכן שוחחנו בפרטיות אודות חג השבועות הקרב ובא וביקוריו אצל הרבי, כפי שנוהגים רבנים מורי צדק להגיע לחג זה, מה שלא מתאפשר במועדים אחרים, המלאים מצוות מיוחדות ושאלות הלכתיות רבות.
"כמה שנים בחג השבועות, ציין הרבי במהלך השיחה, שלא ידוע מי חילק את ספר התהלים לימי החודש, כפי המופיע בכל ספר התהלים, ובכל פעם אמרתי בלבי שאכתוב לרבי את המקור לכך. אך בכל פעם בצאת החג לא זכרתי זאת. עד ששנה אחת נכנסתי לאחר החג לספרייה של הרבי, וביקשתי מהספרן ר' בערל לווין את הספר צידה לדרך" - כך שח לי הרב פרקש.
ידוע שחלוקת התורה לפרקים, אין לה מסורת יהודית. לכאורה היא כלל לא נעשתה על ידי יהודי, אלא היא נוצרה על ידי איש כנסייה נוצרי, ובמקרים מסוימים היא נעשתה מתוך כוונה לפאר את הנצרות ומייסדה. עם זאת, בסופו של דבר חלוקה זו הפכה להיות נפוצה בכל החומשים בני ימינו, למרבה הצער.
לעומת זאת חלוקת התהלים לימי החודש כפי שנהוגה כיום, היא חלוקה חדשה יחסית, שלא הופיעה בדפוסים הישנים של ספרי התהלים. ולאור תקנת אמירת תהלים ברבים של הרבי הריי"צ, כפי שנחלק לימי החודש, הדפיסו את התהלים 'אהל יוסף יצחק' וסיימנו חלוקה זו לימי החודש.
כאמור, הרבי התייחס מספר פעמים לחלוקה, וציין שלא ידוע מי עשה חלוקה זו.
הרב פרקש פתח את הספר שהספרן הגיש לו, ומתוכו ציטט בפתק לרבי את המקור הראשון לחלוקה זו, מחבר הספר רבי מנחם בן זרח שהיה מתקופת הראשונים, תוך ציון העובדה שהחלוקה שונה בכמה פרטים.
הרבי השיב שאכן החלוקה שונה, והוסיף שיש עוד כמה שינויים, ועדיין אין ידוע המקור של החלוקה 'שלנו', אך מאותה התוועדות ואילך כבר לא ציין הרבי שהמקור לא ידוע.
הרגשתי מספיק קרוב לשאול את הרב פרקש, איך זכר וידע על הכתוב בספר קדמון זה. הוא חייך, קימט מעט את מצחו הגדול וסיפר: "לפני 48 שנה התפללתי בבית הכנסת של תולדות אהרן, שם כידוע מאריכים מאוד בתפילה, כשסיימתי תפילת שמונה עשרה והמתנתי לחזרת הש"ץ, הייתי לומד מתוך ספרים שונים שהיו בארון לידי, באחד הימים היה זה ספר זה, בו קראתי לראשונה שהוא כותב שחילק את התהלים לימות החודש, ולמזלי, היה ספר זה בספריית הרבי ויכולתי לבדוק שאכן זכרתי נכון".
בברכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות
חג שמח ושבת שלום!
שייע
תגובות
הוסף רשומת תגובה