פרשת ואתחנן, שבת נחמו
ב"ה
רגעי השבוע - פרשת ואתחנן, שבת נחמו
הדרך הכואבת ואל-חזור של האב השכול /
המסלול יוצא הדופן של הזוג הצעיר / השביל של חיי הורים לנשמה מיוחדת / המסע שנסגר
מעל בימת בית הכנסת
א. רעים האהובים
זו הייתה שיחה של מעל לשעתיים, משולבת
ומגוונת ברגעי שתיקה ומחשבה, דמעות לצד אנחות. שיחה המספרת סיפור חיים מורכב של
אדם צעיר יחסית בגילו, עם מוטיבים שאפשר למצוא במשפחות רבות, אך המסקנה והתובנה
אליה הגיע בסיומה של השיחה, גרמה לשנינו טלטלה נפשית גדולה מאוד.
הוא רצה לפרוק כאב עמוק בו הוא נתון,
עם קבלת התואר הקשה מכל: 'אב שכול'. אבא שאיבד את בתו היחידה בטרגדיה קשה לפני
כחודש, וככל שחולפים הימים בהם הוא מעלה זכרונות, חוזר במנהרת הזמן לימים שהיו
וחלפו - הכאב שורט את נשמתו המתייסרת.
כשהוא מדבר על אותן שנים, השנים
הראשונות לנישואיו וימי הילדות של הבת, בהם הם חיו כמשפחה נורמטיבית ובריאה, אהבה
ושלווה ביניהם ומגדלים במסירות את הבת. ואז הגיעו ימים קשים, היחסים בינו לבין
אשתו עלו על שרטון, והוא בחר בדרך הקלה: לא להתמודד, לא להשקיע, אלא לחתוך ולסיים
את החיים המשותפים. לפרק את המשפחה.
לא חסרו 'חברים' שתמכו ועודדו אותו. כן
היה חסר אדם אחד, שיניח אצבע בחור העומד להטביע את ספינת משפחתו ויאמר לו ברורות:
'לך לטיפול! אתה חייב ליווי מקצועי וטוב, תשקיע, תתמסר, ותחסוך צרות גדולות הרבה
יותר!'. אף אחד לא אמר לו, או שייתכן והוא לא רצה לשמוע למסרים שכאלו, הוא דהר כל
הדרך ל'רבנות', בתקווה להתחיל חיים חדשים ומאושרים פי כמה וכמה.
"אחרי כל השנים שרק רבנו
והתווכחנו, וכעת בעקבות הטרגדיה נפגשנו לדבר כמו בני אדם, אתה יודע מה הכי כאב
לי?" - הוא שואל אותי, ודמעה נוספת זולגת לו מעינו. "התברר לה וגם לי,
שעורכי הדין שלנו, עליהם כל אחד מאיתנו שילם ממיטב כספו ולקחנו הלוואות בעבורם -
שיקרו לנו. סיפרו לי על דברים שהיא אמרה או מתכננת, שלא היו ולא נבראו, ועורך הדין
שלה סיפר לה, שנודע לו על מעשים נוראים שאני מתכנן לעשות, שכלל לא חשבתי ולא
דיברתי עם אף אחד בעולם עליהם - הכל היה עורבא פרח, במטרה להוציא מאיתנו כספים
במרמה"!
כוחות רבים הושקעו במאבקים, כספים רבים
כאמור שולמו על ידי שני הצדדים. ובצד, בשקט, התכנסה לה נשמתה של הבת. כואבת
ומיוסרת, קטנה אבל מספיק בוגרת להבין ולראות שהיא כבר לא תגדל כמו ילדה רגילה.
ובעקבות כך - זה מה שהוא הבין והפנים בשיחתנו שנערכה שלשום - באו המעשים הקיצונים
שלה והרצון להראות לחברים שהיא כמו כולם, צעדים שהלכו וגדלו ככל שהכאב חדר עמוק
יותר ללבה השותת דם, בלתי נראה להורים עסוקים באגו ובנצחניות מיותרות - עד שהגיעה
לאן שהגיעה, משאירה אחריה אב ואם שכבר לא יכולים לחיות יחד חזרה, והכאב של האב
זועק לשמים ללא מענה.
ב. קול מצהלות
היום, ערב היום עליו אמרו חז"ל
"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר-באב, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן
שאולין שלא לבייש את מי שאין לו" - נזכרתי בסיפור הקמת בית יהודי, באופן בלתי
שגרתי, ששמעתיו לפני כשלושה שבועות בעת ביקורי בעיר באקו שבאזרביז'אן.
היה זה במוצאי שבת קודש, לאחר סעודת
מלווה מלכה, כאשר יצאתי עם זוגתי שתחי' לטייל בעיר המעניינת, במטרה לבקר באזור
העתיק של העיר. תוך כדי סיור, פגשנו זוג צעיר מארץ ישראל, שהגיעו לטיול בן שבוע
ימים, ונפגשנו כבר בסעודות השבת בבית חב"ד. לאור ההיכרות הראשונית, ועם הקושי
שלהם בשפה המקומית, הזמנו אותם ל'חמין במוצאי שבת מלוגמא', לכוס תה 'אזארי' מקומי
חם, שאפשר ומותר לקנות בפינה יפה שמצאתי במקום, שנבנה על מבנה עתיק ששימש 'באניה'
רפואית.
אין לי מסקנות מהסיפור, וגם לא לקחים.
הנה הוא עם שינויי פרטים מזהים:
הוא היה בחור מבוגר יחסית, שכבר לא מצא
את עצמו בלימודים בישיבה והחל לעבוד כנהג חברת הובלות גדולה בישראל. מתפלל בכל יום
למצוא את זיווגו ולזכות להקים בית נאמן. במסגרת השתדלותו, לאחר שכבר נפגש עם
שדכנים רבים מאוד - הוא נרשם לאתר שידוכים שהוקם בידי ארגון חרדי לבעלי תשובה בארץ
ישראל.
היא הייתה נערה בוגרת בית ספר וסמינר
חרדי, שהוריה בעלי התשובה הכניסו אותה לשם, ולאחר מספר שנים אביה חזר לסורו ופירק
את המשפחה הקטנה. כשרק הגיעה לגיל שידוכים היא חיפשה במהירות להקים בית, ונישאה עם
מישהו שהתברר כמיקח טעות כואבת, ובצר לה פירקה את נישואיה.
לאחר שנה או יותר, החליטה לטוס לטיול
עם חברות, ולראשונה, האם הרשתה לבת להחזיק טלפון חכם, עבור אפשרות התכתבות
באפליקציית וואצפ. תוך כדי טיול, היא גילתה שיש אתר לשידוכים והחלה לחפש בו את
מזלה. כשחזרה, היא סיפרה על כך לאם שבדקה זאת מקרוב. השעה הייתה לפנות בוקר, ובלי
לשים לב היא שלחה 'לייק' לתמונה של בחור מסוים. הבת שקלטה את מה שהאם עשתה, ניסתה
למחוק את ה'לייק', אך ללא הצלחה.
למחרת בבוקר, קם אותו בחור, כדי להספיק
להתפלל לפני יציאתו לעבודה במסלול הקבוע שלו עם משאית החברה, והנה לייק על המסך.
"את פעילה בלילות, אבל אני ישן בשעה מאוחרת כזו" - ענה לה בקצרה, משפט
שפתח שיחה שהתגלגלה, ובשונה מהשידוך הראשון שעשתה הכל לבד, הפעם היה זה בהכוונת
האם.
במפגש ביניהם התברר לה, כי הבחור
שמולה, עבר עם אמו מה שהיא עברה עם אביה, וככל שהתקדמו, מצאו עוד התמודדויות
משותפות והרבה דברים דומים - שיחה ועוד מפגש שהובילו לסגור את השידוך בשעה טובה
ובהצלחה - שידוך שלא היה לו סיכוי להגיע בדרך הרגילה ובשיטה הטבעית. והנה הם כעת,
פה ביחד מטיילים ונהנים ומודים לה' שהוביל אותם בדרך חיים מופלאה.
ג. הצור תמים פעלו
כשזה קרה לפני שנה, לא הייתי במוסקבה;
וכעת, במלאות השנה הראשונה, הגעתי לשבת לצד ההורים היקרים והמסורים, ידידי ר'
גרשון ורעייתו רחל סמולנסקי שיחיו, לנחמם, לחזק ולהתחזק, עם שובם מבית החיים
ועלייה לקבר בנם הקטן אליהו חיים ע"ה, שהשיב את נשמתו הטהורה לבוראו בגיל 9
בלבד, ביום יו"ד במנחם אב.
העלנו זכרונות מהחתונה שלהם עצמם,
דפדפנו בתמונות שונות, אך באמת שקטונתי מלומר מילים מול הורים כאלו נשגבים, שנשאו
בדומיה ובכבוד את גופו הצנום והמיוסר של בנם, שזכה להיוולד עם נשמה מיוחדת, שאין
הסבר מדוע ועל מה היא הגיעה ומה מטרתה, ואפשר רק להצדיע בראות את האמונה הגדולה
והמיוחדת של ההורים, אשר הצדיקו את הדין, ועשו מעל ומעבר לסייע בעד בנם למלאות את
שליחותו הקדושה בשנותיו הספורות עלי אדמות.
הסבר נפלא שמעתי מהאם המסורה, מדוע
לומדים לעילוי נשמה של נפטר דווקא במסכת 'כלים' שבמשניות. וכך אמרה: "גופו של
אדם הוא כלי לנשמתו. הגוף הוא חלק מהעולם החומרי, והנשמה היא חלק מהעולם הרוחני.
כאשר אדם חי, הוא מגלם את השילוב של החומרי והרוחני ובכך ממלא את רצון ה'. כאשר
אדם יהודי מת, נשמתו עוזבת את הגוף, והוא הופך לטמא. וכמו בהלכות 'הכשרת כלים',
כדי שהכלים יהפכו לכשרים, יש להטבילם במקווה".
"הגוף הוא כלי, ומטהרים אותו
במקווה, שהוא שילוב רוחני וחומרי: מים רגילים כמו גוף האדם והחלק החשוב שצריך
להיות במקווה הוא - מי גשמים הבאים מלמעלה, מהשמים, כלומר אלה כמו מים רוחניים.
וכך החומריות של העולם התחתון קשורה לרוחניות של העולמות העליונים. גשם יכול לרדת
רק ברצון ה', ואנחנו יכולים לקחת מים מהארץ מתי שאנחנו רוצים. לכן, למקווה ולאדם
יש עיקרון משותף: המקווה הוא כלי שבו הרוחני מתאחד עם החומרי, וגם האדם הוא כלי
שבו יש קשר בין הרוחני לחומרי. אנחנו יכולים לטהר את הגוף לפני הקבורה רק במקווה
(או 9 קבין) ולכן לומדים משניות אלו לעילוי נשמה. במיוחד ש'נשמה' אותיות
'משנה'".
גרשון וחנה מודים לרב הראשי הרב לאזאר
וכלל הקהילה על התמיכה הרבה לאורך כל הדרך וכ"שהכל קרה" - אמרה -
"הכל התבהר, שלמרות כל מגבלותיו הפיזיות והנפשיות, היו לו לבן המיוחד משימות
חשובות רבות שהשלים בעולם הזה: הוא לימד את משפחתנו סבלנות אמיתית, לימד אותנו
להבין שלא כל מה שאומרים הרופאים הוא אמת, ושרק להקב"ה יש אמת. אנחנו לא לבד
ואפשר להתמודד ולהתקדם. אלי הקטן היה מתנה אמיתית, אני לא יודעת לאיזה זכות קיבלנו
אותו, אולי לתת הבנה שילדים עם תסמונת דאון הם אהבה וחום גדולים, זוהי קבלה ועומק
רב של יחסים אנושיים, זוהי דלת לעולם האהבה והבנה שונה לחלוטין של החיים, ברמה
גבוהה יותר. חשוב להבין שכמובן, כי לצד המילים היפות, יש מאחורי המסך לחץ רב
ועבודה על בעיות בריאותיות שונות שילדים כאלה מתמודדים איתן, והחיים מקבלים כיוון
אחר, שבו אנחנו נושאים יותר".
כמו כל מי שדיבר עם ההורים היקרים
שיחיו של אלי המיוחד ע"ה - וכל מי שבא לחזק, יצאתי גם אני מחוזק, באמונה
ובביטחון כי הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר
הוא!
ולתמונת השבוע שלי: דור רביעי ישובו הנה
זה היה בסך-הכל עשר דקות, אבל הם הכילו
סיפורים הכוללים ארבעה דורות, חוצי יבשות, חולפות על תקופות, מחברים בין אנשים,
ולבסוף התברר לי כי כאן ועכשיו נסגר מעגל אנושי מדהים ומרגש.
היה זה אתמול בבוקר, עת שמתי פעמיי אל
עבר בית הכנסת "בלשוי ברוניא" לתפילת שחרית, לרגל עלייה לתורה לבן משפחת
סלוצקי, לכבוד יום הגיעו לגיל מצוות. ההורים הזמינו אותי, ושמחתי להגיע להשתתף
בשמחתם. את החגיגה הרשמית יותר הם מתכננים לערוך בחודש אלול, יחד עם חברי הכיתה
שיחזרו בעזרת ה' עם משפחותיהם מהחופשות, הנהוגות כדת וכדין בשבועות אלו.
לאחר מספר מילות ברכה ודברי תורה שנשא
רב בית הכנסת הרב יצחק קוגן, פתח ר' דן סלוצקי בדברי תודה לאכסניה זו "בית
הכנסת בלשוי ברוניא", בו גדל כילד בחיק סבתו, שהגיעה עם אימה - סבתא רבתא
שלו, שהיו רגילות תמיד להתפלל בבית הכנסת. הסבתא 'ברוניא' שמה, הייתה פה בבית
הכנסת פעילה לכל מה שהיו צריכים לטובת המתפללים הרבים. בתה כבר נולדה אל תוך
התקופה הסובייטית ואווירת הניכור ליהדות באותן שנים במוסקבה. כשנולד דן ואחיו,
התנגדה האם לערוך להם ברית, 'שלא יפגע בבוא היום בשירותם בצבא האדום'...
סבתא ברוניא לא שקטה, ומתחת לאפה של
בתה - אם הילדים, דאגה שהנכדים יעברו ברית מילה על ידי המוהל החסידי המפורסם ר'
אברהם גנין ע"ה. בהמשך היא נלחמה שהם ישתתפו ב'קעמפים' הראשונים של "גן
ישראל" שהוקמו אז במוסקבה, ואף ילמדו בבית הספר היהודי הראשון שהוקם בידי הרב
זאב קורבסקי. וכשראתה שהילדים שובבים וחייבים מסגרת יהודית חזקה, פנתה אל הרב
קוגן. הוא לקח את דן הקטן ברכבת ממוסקבה לקייב, וצירף אותו לאחת מקבוצות
"ילדי צ'רנוביל" שעלו ללמוד בארה"ק. לצדו אגב בטיסה, ישב ילד קטן
בשם ישראל, שצמח וגדל לאחד הדיינים הבכירים ברבנות הראשית של רוסיה, הרב ישראל
בארנבוים, העומד בראש מחלקת בירורי יהדות של הרבנות ברוסיה.
"היום מלאו 35 שנים לקבוצה
הראשונה של ילדי צ׳רנוביל" - מפתיע אותי הרב קוגן בהעלותו את זכרונתיו
המרגשים מאותה פעילות מצילת חיים בהוראת הרבי. הקבוצה הראשונה, מנתה 196 ילדים.
ומאז הועלו במסגרת הפרויקט 80 קבוצות, ובסך הכל כ-2,500 ילדים.
ובעודו נזכר בערגה מאותו פרויקט גדול,
וכשאני מביט בחתן בר המצווה שזכה לברכת כהנים חמה מהרב קוגן, שדאג לסבתא, הבריח את
הנכד וכעת מברך את הנין - אומר לי הרב: "כעת אני כותב ספר נוסף, ואחד
הסיפורים שם הוא על 'גרישא קלימוביצקי' השוחט".
"היה זה בחג הפסח האחרון שלנו
בלנינגרד, ולליל הסדר נכנס צעיר יהודי בשם גרישא. לא הכרתי אותו, ולכן לא הזמנתי
אותו. הוא סיפר שחבר שלו שהוזמן על ידי ולא יכול להגיע - שלח אותו במקומו. הוא ישב
איתנו עד חמש בבוקר. ומאז לא עזב אותנו. כשקבלנו סוף-סוף את אישור היציאה מרוסיה,
אספתי את כל תלמידיי, ובמשך ארבעה חודשים חזרתי איתם על כל עיקרי הלכות שחיטה.
גרישא הזה נתפס לעניין, הצטרף ושקד יומם ולילה על לימודיו.
לאחר שיצאנו מרוסיה, הגיעה משלחת רבנים
מארה"ב לבחון את התלמידים, אך את גרישא שידע את כל החומר רק ברוסית, לא יכלו
הרבנים לבחון, עד שהגיע במיוחד רב שידע רוסית בסיסית ובחן אותו בהצלחה.
בפסח לפני כחמישה חודשים, תלמיד צעיר
שלנו, שלמד כאן במכון ר"ן, בשם הרב דוד קפלין, ארגן סדר פסח גדול בעיר קוזומל
שבמקסיקו, ולשם כך חיפש שוחט חב"די בארה"ב הסמוכה שיגיע לשחוט לקראת
החג. ומי שהגיע היה תלמידי הוותיק, מראשוני השוחטים, הרב צבי הירש (גרישא)
קלימוביצקי"!
גוט שבת!
שייע
תגובות
הוסף רשומת תגובה