ב"ה
רגעי השבוע - פרשת בלק
הסגולה בת 1,850 שנה / גאולת המרתף מימי הסנהדרין / המרפסת הפיזית והרוחנית, הגלותית והגאולתית / חבילות הנשלחות לבן היחיד
א. אלקא דמאיר ענני
"כאן המקור לסגולה הידועה" -
אמרתי לו תוך שהוא מקריא את הגמרא. הוא נעצר ומספר לי, כי בדיוק לפני שעה קלה,
הכניס לקופת הצדקה ח"י דולר. "כפי שהבטחתי לפני היציאה לטיסה".
לפני כשבועיים שיתף אותי בחשש שלו: הוא
אמור לעבור את הגבול לליטא הסמוכה, משם בשתי רכבות עד וילנא, ממשיך טיסה לפולין,
הישר לארה"ב, הכל בכדי להגיע להילולא ג' תמוז ולחזור מיד - מסע שתלוי הרבה
בעמידה בזמנים מדויקים, וכל עיכוב בגבול או איחור אחר, עלול לגרום להפסד טיסה
ושיבושי הדרכים.
הצעתי לו להבטיח 18$ ל'קופת רבי מאיר
בעל הנס', ובעזרת השם הכל יעבור חלק ורגוע. וכעת, בעיצומו של הלימוד היומי שלנו,
הוא מעדכן שאכן קיים את הבטחתו, לאחר שמסעו הקצר, אך המורכב מאד מקלינינגרד
לארה"ב וחזור - הסתיים ב"ה בהצלחה.
זה היה ביום ראשון, יחד עם רבבות
יהודים בכל העולם, הלומדים גמרא במסגרת ה"דף היומי", הגעתי עם בני היקר
שי' החברותא הקבועה, לאחת הקריאות המרטיטות בגמרא: "אלקא דמאיר ענני"!
קריאה של תנא קדוש שהפך באותה סוגיה
לסגולה מופלאה, ובמשך הדורות גדולי ארץ ומצוקי תבל קידשו אותה לסמל של תקווה
וישועה. המילים האלו שנאמרו על ידי רבי מאיר בעל הנס, ממשיכות לחולל נסים ונפלאות
עד ימינו.
היא לא כתובה בקמע, ולא חקוקה על קלף
נסתר. היא לא מופיעה בהערות שוליים או באיזה תבליט בן אלף שנה. היא מופיעה בלב
התלמוד הבבלי, בתוך הגמרא היומיומית, זו שנמצאת בבית המדרש ובכל בית יהודי. במסכת
עבודה זרה, שורה ברורה: שאמר רבי מאיר בכדי להציל את אחותו: "אלקא דמאיר
ענני!". זהו. שלוש מילים. סגולה בת כמעט 1,850 שנה, שיצאה מפיו של אחד מגדולי
התנאים ומאז פועלת ישועות. והיא דורשת רק אמונה פשוטה ולב פונה. ועצם אמירת שלוש
המילים הללו, כבר גורמת לישועה שתצא לדרך.
כ"ק רבנו הגדול בעל התניא והשו"ע רבי שניאור זלמן מליאדי נ"ע, הקים את "קופת כולל חב"ד - צדקת רבי בעל בעל הנס", למען עניי ארץ הקודש. בעוון זה נאסר ברוסיה, וניצל בחג הגאולה י"ט כסלו הנודע. על שולחנו של הרבי מונחת מאז ולתמיד רק קופת צדקה אחת: קופה זו של "כולל חב"ד"!
ה' זיכני להיות גבאי הכולל ברוסיה,
ומדי חודש מזה שנים רבות, אני עושה את שליחותי הק' בדחילו ורחימו - להעביר את
צדקתם של יהודי רוסיה לקופת רבי מאיר הנס בארץ הקודש. והתורמים זוכים ורואים
ישועות רבות.
ב. ושבו בנים לגבולם
מתוך זיכרונותיו של סבי היקר והאהוב,
ר' שמואל חיים שור ע"ה, הבאתי לא פעם מעל במה זו. הן מה שהראה לי וממה שסיפר.
השבוע הלכתי לדפדף בזיכרונותיו, אותם העלה בכתב ידו המסוגנן והיפה - סיפורו של יקב
המשפחה.
כל זאת, בעקבות חדשות מרנינות שעברו
השבוע במשפחתנו מצד אמי מורתי שתחיה: "השטח שבו היה היקב של משפחתנו בעיר
העתיקה - חזר אמש לבעלות יהודית...". צירפו לכך כמה תמונות וקטעי וידיאו,
וממעט מידע שהוסיפו הבנתי, כי לאחר מאבק משפטי ארוך, סוף-סוף קיבלו אישור להיכנס
חזרה לשטח שנרכש ונגאל על פי החוק בכסף מלא לפני שנים רבות, אך בעקבות משפטים
שונים ומשונים, לא יכלו לממש בפועל את זכות הבעלות.
במשך שנים רבות פועלת עמותת 'עטרת
כהנים' במסירות רבה לגאול נכסים של יהודים בעיר העתיקה בירושלים הקדושה, ואף לרכוש
שטחים בבעלות ערבית, בכדי ליישב את המקום בכמה שיותר יהודים - עבודת קודש ונפלאה.
לפני מספר שנים היא הצליחה לשים יד בתוך ההקדש של 'חצר מנדל ראנד'. וכך יש להם את
היכולת המשפטית להוציא את הדיירים הערבים שפלשו למבנים. השבוע מיד לאחר האישור
המשפטי, ביקרו אנשיה במרתף העתיק של היקב, שהינו חלל ענק מימדים שחלק ממנו מוסתר
עדיין. הם מתכננים לחפור שם עם ארכיאולוגים לבדוק את תכולתו וצפונותיו.
מתוך כל אלו צפו ועלו בי זכרונות
מתוקים מדבש, עם סבי אהובי ע"ה, שלקח אותי להבל"ח - יד ביד בסיור בעיר
העתיקה בירושלים, הראה לי את החלון של החדר בו הוא נולד, את יקב היין הראשון בעיר
העתיקה שהקים סבו, ואת הפתח דרכו הכניסו את הענבים שהגיעו מהבציר. עד שנמלטו בנס,
בפרעות תרפ"ט וכל הנכסים שלהם, נגזלו מהם.
משפחתנו - משפחת שור גרו ב'חצר ר' מנדל
ראנד' במשך 83 שנה. והנה טעימות נפלאות מתוך כתבי סבי ע"ה: ..."היקב
הראשון של משפחתנו שייצר יין ביקב שנוסד בירושלים העתיקה בשנת תר"ח, בתחילה
ברחוב חברון ואחר כך עבר היקב לחצר ר' מענדל ראנד, וגם חנות היין היתה באותו
בניין, וזה הקל על ב'באבע ריזל' במשך תקופה של 51 שנה...
היקב היה ממש ענק... ונוסף לאורכו הוא
היה גם גבוה, ולצד המערבי היה חלון ותחתיו בריכה ענקית. למעלה על יד החלון בצד
החיצוני של החצר עמד המשקל, שעליו נשקלו הענבים, ואחרי השקילה נשפכו הענבים למטה
לתוך הבריכה הגדולה...
המרתף של היקב היה עתיק מאוד, ולפי מה
ששמעתי, באו חוקרים - היסטוריונים לברר פרטים אודות היקב, והגיעו לידי מסקנה כי
המרתף קיים עוד מימות הסנהדרין. וסיפר לי ידידי, הר"ר אברהם אייזן - שהוריו
גרו בחצר הזו - שבילדותו שיחק עם אחי ר' ברוך צבי, ואבי ז"ל הזהירם שיזהרו
מאוד שתוך כדי מרוצתם לא יפגעו בכותל המזרחי, היות והוא הקיר הממשיך את
ה"כותל המערבי...".
בעומדנו לקראת יום שבעה עשר בתמוז,
אמונתנו חזקה מאי-פעם שנתבשר רק בשורות טובות ונזכה ל"ושבו בנים לגבולם"
במהרה.
ג. מסר אחד משתי מרפסות
ביום שלישי, שעה קלה לפני ההתוועדות
לכבוד חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, שלח לי אחד מבניי שיחיו מספר מילים שכתב
בקשר לחג, עם תובנה יפה שהעלה, ושווה לחלוק אותה בפומבי:
"לפני כשנתיים, זכיתי לנסוע לשמש
כשליח ציבור ביום הכיפורים בעיר 'קאסטרמה' שברוסיה - אותה עיירה שאליה נשלח הרבי
הריי"ץ לגלות, בתאריך ג' בתמוז לתקופה של שלוש שנים, לאחר שניצל ממוות בטוח
בנס גדול. בערב יום הקדוש, ערך לי השליח ורב העיר הרב ניסן רופו, סיור בעיר וסיפר
לי על שהותו של הרבי הריי"ץ במקום.
'בכל יום שלישי נדרש הרבי להתייצב אצל
השלטונות. ביום שני לשהותו בעיר הלך עם חסיד שליווה אותו, והבחין ברוכב אופניים
שנסע הלוך ושוב לידם. למחרת, כשהגיע הרבי לבניין המשטרה כדי להתייצב, הוא מצא אותו
נעול. לפתע הבחין באותו רוכב אופניים - שעמד על מרפסת הבניין - והוא זה שבישר
לרבי: אין עוד צורך שתתייצב. אתה משוחרר'.
הרב רופו עצר ליד אותה מרפסת, הראה לי
את המקום, ואמר: 'כאן התחילה הגאולה'!
*
לפני שבועיים בלבד, בהשגחה פרטית,
נסעתי עם מצטייני תלמידיי בישיבה הגדולה 'ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש מוסקבה' -
לעיר פטרבורג, שם החלה כל הפרשה. ביקרנו בדירת הרבי הריי"ץ, שממנה נלקח למאסר
בליל ט"ו בסיון. ידוע שהרבנית חיה מושקא, מחשש שהרבי נשיא דורנו יגיע לדירה
וייעצר אף הוא, עמדה על מרפסת הבית והתריעה בפניו במילים מוצפנות: 'הגיעו
אורחים'...
שתי מרפסות. שתיהן שותפות לרגעים
הדרמטיים בסיפור גאולת הרבי: האחת - סמל לתחילת הגלות; השנייה - סמל לבשורת
הגאולה.
ובחסידות, אין דבר מקרי. המרפסות
מסמלות את נקודת המבט העליונה - זו שממנה ניתן לראות גם את הירידה וגם את העלייה.
גם את הגלות וגם את הגאולה.
המרפסת הראשונה - רגע של חשש, חוסר
ודאות. המרפסת השנייה - רגע של שחרור, של בשורה, של הקלה עמוקה.
המסר ברור: גם הרגעים הקשים ביותר
נושאים בתוכם את תחילתה של גאולה. כל שלב בגלות - הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך האלוקי
שמוביל אותנו אל האור.
בי"ב בתמוז הדגיש הרבי
הריי"ץ במכתביו: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם
את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
הגאולה היא ציבורית. היא כוללת את כל אחד ואחת מאיתנו. והיא תמיד נושאת מסר שמגיע
מלמעלה - מתוך אותה הנהגה עליונה שמלווה את עם ישראל בכל דור.
המרפסת - הפיזית והרוחנית - מזכירה לנו
שיש לראות את העולם מגבוה. להאמין, לבטוח, ולהפיץ אור גם כשעדיין חשוך. שני הימים
י"ב-י"ג תמוז הפכו לימי חג לדורות - בהם לא אומרים תחנון - והם קוראים
לנו לזכור שגם בגלות, אנחנו בדרך אל הגאולה. גם כשעומדים למטה - יש מי שצופה עלינו
מלמעלה. וגם כשהדרך קשה - היא מובילה, בוודאות, אל האור"!
ולתמונת השבוע שלי: ה' ייקום דמו
"זה שקישר בינינו, היה אחד האנשים
שדבריו חיזקו וניחמו אותנו מאוד". שאלתי אותו מה היה בדבריו שכה תפסו אותו,
והוא חזר על הסיפור המרגש כפי ששמע זאת מפי המנחם:
"זוג הורים מישראל, שבנם היחיד
נהרג, הגיעו לרבי מליובאוויטש. הם סיפרו על הדרך הארוכה והכואבת להביא את הילד הזה
לעולם - וכיצד חרב עליהם הכל. הם פרצו בבכי - וגם הרבי עצמו בכה איתם. ואז, בשקט
נוגע ללב, אמר להם הרבי: 'דמיינו שהבן שלכם לא נעלם, אלא פשוט נמצא עכשיו במדינה
רחוקה. אתם לא יכולים לראות אותו, לא יכולים לדבר איתו - אבל אתם כן יכולים לשלוח
לו חבילות. כל מצווה שאתם עושים - היא חבילה שמגיעה אליו. הוא מקבל אותה. הוא חי -
רק בצורה אחרת'. וכך, במקום לשקוע באבל - הם יצאו עם שליחות: להמשיך לשלוח לבן שלהם
אור, חבילה אחר חבילה, דרך מעשים טובים ושמחה של מצוות".
לפני כשבוע וחצי שלח לי בן דודי הרב
יוסף אליהו דייטש, משלוחי הרבי בקריות באה"ק, מספר טלפון, והוא מוסיף כי זה
עתה יצא מבית האבלים של משפחת דוידוב ב'קרית ים', לנחמם על בנם היחיד אלון
הי"ד שנהרג בעזה. מתברר שהאב השכול גר במוסקבה, והוא מבקש ממני לעשות קשר
איתו ולהזמינו.
מה אפשר לומר לאבא שבנו יחידו נהרג?
ובמקום שאין מילים, יש רק תפילה. תפילת שחרית שהחלה עם הנחת תפילין, נתינת צדקה
והדלקת נרות.
לאחר התפילה הכנתי לשנינו כוס קפה,
והתיישבנו לדבר. מטבע הדברים כל שיחה עם אב שכול היא קשה, אבל הפעם עם מיכאל
דוידוב היקר, היא הייתה מטלטלת וכואבת מאוד, לאחר שעה ארוכה התחבקנו, שנינו בכינו.
הוא הבטיח לשמור על קשר ולהגיע לביקורים נוספים.
מיכאל - האבא היקר, שנולד וגר עד גיל
14 בעיר דנייפר, היה מבקר עם הוריו בבית הכנסת חב"ד, עד שעלה לארץ ישראל.
התחתן ונולד הבן אורן. יפה תואר, מוכשר ואהוב על כולם היה; כבן יחיד, הוא פוטר
משירות קרבי בחזית. אך אורן התעקש, התחנן להוריו לאישור חריג, ורק לפני מספר
שבועות סיים קורס חובשים. "הוא בכלל לא היה אמור להיות באותה פעולה בה נהרג,
אבל החובש לא הרגיש בטוב ואורן התנדב להחליפו" - מספר לי האב, בעיניים
דומעות.
שבעה לוחמים נהרגו באסון כבד זה, שאירע
בדרום רצועת עזה. שבעה בנים צעירים להורים דואגים ששלחו את בנם לתוך התופת, בתקווה
ואמונה שהצבא 'הגדול והחכם' יעשה הכל למען חיי בנם. ולצערנו הגדול והכואב מתברר
פעם נוספת, כמה מחפיר הוא המצב שם: מאות קילוגרמים של אמצעי לחימה הוכנסו
לנגמ"ש הפומ"ה שבו היו שבעת הלוחמים. סרטון תעמולה של חמאס חשף כשל חמור
ונורא עוד יותר: המחבל הארור הגיע באין מפריע, והשליך לתוך הנגמ"ש את המטען
דרך הפתח כשהוא מתעד את הכל באין מפריע!
דניאל האבא מספר לי בכאב עצום, מה ששמע
מחיילים שהיו בקרבת מקום: שבעת הלוחמים הוכנסו לתוך 'פומה', שהוא כלי מלחמה משנות
השישים (!), תוך כדי תנועה, קיבלו הוראה לחזור אחור, כשהתברר שישנם מחבלים במבנים
אליהם התקדמו. הם חיכו לחיל האוויר, חיכו בכלי ישן ללא מיזוג אוויר, ולכן פתחו את
הפתח העליון בזמן שהאזור קודח מחום. חיפוי לא היה להם, והמחבל השפל הצליח לבצע את
זממו הנורא והכואב.
ה'פומות' הן כלים פרימיטיביים,
וההפקרות והרשלנות החמורה זועקת לשמים, אל מול ההודעה הלקונית: "סמ"ר
אלון דוידוב, מקריית ים, חובש קרבי בגדוד ההנדסה הקרבית 605, עוצבת 'ברק' (188),
נפל בקרב בדרום רצועת עזה, בן 21 בנופלו. הודעה נמסרה למשפחתו. הועלה מדרגת סמל
לדרגת סמ"ר לאחר מותו. צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה".
הפומ"ה מבוסס על טנק צנטוריון
מיושן וחסר צריח. לאורך הלחימה הארוכה ברצועת עזה נפגעו ועלו באש לא אחת
נגמ"שים אלו. מפקד המחלקה וששת פקודיו - שהיו בכלי המיושן ונטול מערכות הגנה
אקטיבית כמעיל רוח - לא שרדו את האסון, ומלאכת זיהוי גופתם נמשכה שעות ארוכות.
"אבל אתם כן יכולים לשלוח לו
חבילות" אמר הרבי לאב השכול. ב'מרכז החסד היהודי' הקדשנו החודש את חלוקת
חבילות המזון למשפחות ברוכות ילדים ונזקקים, לעילוי נשמת אלון בן מיכאל הי"ד,
ולזכות אביו היקר יבחלט"א מיכאל שיחי'.
גוט שבת!
שייע
תגובות
הוסף רשומת תגובה