פרשת תזריע ומצורע

 ב"ה

רגעי השבוע - פרשת תזריע ומצורע

המסלול המיוחד של ספר התורה מארון הקדוש לבימה / הצעיר שהתלבט בין השמות ניתאי, נרקיס, נהוראי, ואפילו רחבעם / געגועים לאיש שהיה לאגדה במשך חייו / המוסד במוסקבה המונע דמעות מהמזבח

א. נשיקת ספר תורה

בתיחלה זה הגיע כנראה מעצלות, עד שהפכתי זאת למנהג. כשמוציאים את ספר התורה מארון הקודש לקריאת התורה, אני נשאר עומד במקומי, ולא נדחף עם הרבה מהמתפללים הניגשים בתורם לנשק את ספר התורה, הנישא בידי השליח ציבור. טעמי ונימוקי עמי: זה אולי מעכב את הגעת הספר תורה לבימה, והרי בין כה אגש בהמשך לעיין מקרוב בספר התורה בזמן ההגבהה, ואז אוכל לנשק את ספר התורה, גם לשם הולכתו וגם לחזרתו.

במסע שעשיתי לפני מספר ימים במקום מסוים, הוצע לי להגיע להתפלל בבית כנסת לא רשמי, שנפתח בקומת הכניסה של משפחה מסוימת. 'אבי המשפחה חלה, ובעבורו הוסיפה המשפחה מקום, בכדי שהוא יוכל להתפלל במניין', כך הסבירו לי.

לא אאריך בתיאורים ממה שראיתי. גם אין צורך בפרטים, כי לא שאלתי רשות ואיני יודע עד כמה מוכנה המשפחה לחשיפה, אבל יצאתי משם בהתפעמות מטלטלת. אבי המשפחה, איש צעיר ומוכשר חלה במחלה נדירה, ובעקבותיה הוא איבד יכולת לנוע בכוחות עצמו. אין צורך לפרט עם מה הוא מתמודד, אבל הוא זכה למשפחה נדירה בכל קנה מידה, והם מסורים לו באופן יוצא מגדר הרגיל. הם השקיעו בעבורו ברכישת מכשור מיוחד להסתגלות, ועושים שימוש בטכניקות מתקדמות לשימור האנרגיה שבקרבו. משקיעים בריפוי בעיסוק כדי למקסם את תפקודו ונגישותו, נוכח ירידה קוגניטיבית ושאר התוצאות המתגלגלות ממחלתו, ל"ע.

התבוננתי מהצד במסירות ובכבוד שהבנים נוהגים באביהם, החל מהרגע שהביאו אותו על כסא הגלגלים לבית הכנסת, ובמהלך כל התפילה. שליח הציבור כבר יודע ומכיר את המסלול: לאחר שקיבל את ספר התורה ממי שפתח את ארון הקודש, לפני שניגש לבימה, הוא עובר דרך אותו חולה, מקרב לפיו את ספר התורה, וככל שניתן, הלה מנשק את המעיל. וכך גם בחזרה לארון הקודש.

כסקרן מטבעי וכאורח לרגע, ראיתי כמה דברים יפים באותה קהילה קטנה, שנבנתה מאנשי חסד שרוצים לשמח את החולה ולסייע לו להתפלל במניין - אך רגעים אלו, שמביאים לו את ספר התורה לנשק, גרמו לי לשנות את דרכי.

זקני הרמ"א כותב: "שיש שנהגו שמביאים התינוקות לנשק הספר תורה וכדי לחנכם ולזרזם במצוות, וכן נוהגים". והרבי באחת השיחות אומר: "מנהגן של ישראל הוא לנשק את מעיל הספר-תורה, יתירה מזו היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן נהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע), שבעת הוצאת הספר תורה היה מחבק אותו בשתי ידיו ומנשק את המעיל".

ובמכתב שמקורו בכתר שם טוב: "...הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות - אשר החל את עבודתו עוד טרם התגלותו - כמלמד לילדים קטנים, הנה התמסרותו ואהבתו לילדים הפעוטים לא ידעה גבולות. ממלא מקומו, המגיד הידוע ממעזריטש איחל לעצמו, לחוש תחושה של אהבה בעת נשיקת ספר תורה, כפי שחש הבעל שם טוב בעת נשיקתו ילד יהודי".

ב. אליהו מלאך הברית

"אני מבקש לקבל עלייה בשבת הקרובה", פנה אליי אמש לאחר תפילת ערבית, צעיר יהודי, שפניו מוכרות לי, והפעם ניצת זיק של שמחה מעיניו. ברכתיו מיד בברכת מזל טוב, תוך כדי בירור על מה ולמה השמחה. "עברתי אתמול ברית מילה" - אמר במלוא האושר.

עוד כמה מילים והתעניינות, והוא סיפר כי הוא מהעיר קאלוגה, השתכנע בחג הפסח הזה לעשות את הברית, והוא מגיע הרבה לישיבה גדולה כאן במוסקבה ואף הודיע לבני המשמש כמגיד שיעור בישיבה, להשתתף בשמחתו.

סיימתי איתו, הרמתי טלפון לידידי רב העיר קאלוגה השליח הרב מיכאל אוישי, והוא בתיאורו העסיסי והשופע סיפר לי את הסיפור של נער צעיר זה:

"אתה מכיר את זה שאתה מגיע לבר-מצוה ומרגיש זקן - 'וואי, אני עוד זוכר את הברית שלו'? אז היה לי היום הפוך. הייתי בברית, ואמרתי - 'וואי, אני זוכר את בר-המצוה שלו'... ואיך אשכח? בר המצווה הראשונה שחגגנו בקאלוגה. נער יהודי מקומי, אמו יהודיה שגדלה בעצמה אצל אמא יהודיה ואבא לא יהודי. ולפני שבע שנים חגגנו לו בר מצוה.

שבע שנים עברו, בהן האם מגיעה לשיעורי תורה ולתפילות שבת, והבן - מתקרב לאיטו. צעד אחר צעד. השתתף במועדון יום ראשון לילדים, ובהמשך בתוכניות לנוער אצלנו. לפני כשנתיים עבר ללמוד באוניברסיטה לא יהודית אצלכם במוסקבה - אבל גם שם הוא מבלה הרבה בחברה יהודית, מגיע לשיעורים במרכז היהודי מארינה רושצ'ה, ובתקופה האחרונה אף מניח תפילין, שומר שבת, וכשרות.

'איליה' קוראים לו. הגירסה הרוסית לשם 'אליהו'. ומה עם ברית? הרבה דיברנו איתו. אבל הוא חשש. רצה ולא הסכים, הסכים ולא רצה. גם בקאלוגה וגם במוסקבה דיברו איתו על זה. והוא דחה ודחה. עד לחג הפסח האחרון. הוא השתתף בליל הסדר בישיבה גדולה במוסקבה, את הסדר ערך ר' יהושע ראסקין. איליה התרשם מאוד מהרב ראסקין (ואיך אפשר שלא?), והוא שכנע אותו לעשות סוף-סוף ברית. איליה גם רצה שהרב ראסקין יהיה הסנדק. וכך הווה.

הוא בחר את השם 'אליהו', אבל רצה גם שם נוסף. חשב וחשב, גם אחרי הברית. אנחנו כבר היינו עמוק בסעודת המצוה, והוא עדיין מעיין בספר ברוסית על ברית ושמות יהודיים פוטנציאליים. בסוף עלה על משהו: אליהו אלעד... עיקמנו את האף. קמתי והסתכלתי איתו בספר, לעזור לו לבחור. איזה מבחר משונה היה שם... ניתאי, נרקיס, נהוראי, ואפילו רחבעם...

אמרתי לו - 'סגור את הספר, ועצום את העיניים. חשוב על יהודי, רב, חסיד, שאתה חושב עליו ואומר לעצמך - זו הדרך. זה האיש שמעורר בי חיבור לעם ישראל ולקב"ה'. הוא פתח את עיניו, הסתכל לימינו על ר' יהושע ראסקין, וברגע כמימרא פסק את הדין על עצמו 'יהושע'"...

ואכן, הרב אוישי שכובד באמירת הברכות, נעמד לברך עם כוס יין בידו, וכשהגיע לרגע אמירת השם, אמר הנימול הטרי: "אליהו יהושע".

ג. נוה הצדק 'צבי' תפארתו

בשבוע הקרוב יחול יום ה'שלושים' של 'גרישא', האיש והאגדה, שיחד עם הגעגועים אליו, חסרונו בולט כאן מאוד ולי אישית, אבדל לחיים טובים - במיוחד. עשרים שנה צעדנו זה לצד זה, חגים ומועדים, רגעים שמחים וכאלו שפחות. אתמול סיימתי בס"ד ללקט חומרים מגוונים לרגל הוצאת חוברת זכרון, לחלוקה באירוע שנעשה לכבוד סיום השלושים. וכך כתבתי בדברי ההקדמה:

"לבקשת והוראת המרא דאתרא, מורנו הרב הראשי שליט"א, אספנו לקט של תמונות ומספר מאמרים, לזכרון חייו ומורשתו של ידידנו הבלתי נשכח, ר' צבי הירש גרז'וי ע"ה - 'גרישא' כפי שכונה בפי כל, אשר שירת נאמנה כ'שמש' בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" במשך כשני עשורים.

זכתה קהילתנו בכלל ובית מדרשנו בפרט, אשר איש יקר ומסור זה, שטלטולי חייו הסוערים הביאום אלינו, ומאז שקטה נפשו המיוחדת אשר מצאה מנוחה בין כותלי הבית הגדול. ואם נראה היה בתחילה, שאנו עושים עמו טובה וחסד בכך שהענקנו לו תפקידים שונים לסייע בבית ה', הרי שלמעשה התברר, כי מינויו כשמש ביהכ"נ העניק סיוע גדול לנו הגבאים, ונתן שירות נפלא לכלל המתפללים, ששמחו לראותו, נהנו לדבר איתו, החכימו מדיבוריו ונעזרו בו בכל דבר ועניין.

נאמן היה ר' גרישא למלאכתו, במיוחד בכספים מרובים שעברו דרכו, עליהם שמר מכל משמר עם סדר וחשבון, ודאג תמיד לעדכן ולספר על כל עניין, לשאול ולהתייעץ, כאשר את הכל עשה עם שמחה ומתוך תחושת שליחות רבה, מכבד כל אדם באשר הוא, ומגדול ועד קטן אהבו אותו אהבה רבה.

מקומו לתפילה היה קבוע בשורה הראשונה, בסמוך לכסאו של יבלחט"א מורנו הרב שליט"א, אליו היה מסור כל השנים, ותדיר השתדל להשתתף בשיעורים ולהקשיב במלוא הקשב לדרשות. וזכה, וכמים הפנים אל הפנים - ראינו כולנו את האהבה והארת הפנים של הרב שליט"א אליו בכל עת ומקום.

'חדר הכנסת אורחים', בו השקיע כוחות רבים, ייקרא מעתה על שמו: "גרישא'ס צימער", וספר תורה מהודר מתחילים בימים אלו לכתוב לזכרו ועילוי נשמתו המיוחדת, למען ייחקק שמו בלבנו ועל קירות בית הכנסת, אליו היה מסור בלב ונפש, יום ולילה, ובשבתות ומועדי ישראל אף נשאר ללון בו, שכן דירתו היתה בשכונת מרוחקת.

כאן המקום לציין את מסירותה של זוגתו שתבלחט"א מרת אלה שתחי', שהייתה משענתו בחיים ואפשרה לו להשקיע את כוחותיו בתורה, תפילה וגמילות חסדים.

היות ור' גרישא ז"ל לא השאיר אחריו זש"ק, אנו פונים לכלל הציבור היקר שיחיו, ללמוד ולהתפלל לעילוי נשמת ר' צבי הירש בן ישראל ז"ל.

ויהי רצון שינוח בשלום על משכבו ויקום בקץ הימים, בתחיית המתים בגאולה הקרובה והשלמה במהרה בימינו אמן.

המבכים מרה את לכתו, הגבאים".

ולתמונת השבוע שלי: שלווה בארמנותיך

אחד מגיסיי היקרים, מספר לי השבוע סיפור מדהים שקרה עם אביו, השגחה פרטית של הצלת משפחה יהודית, באופן נפלא ומעורר מחשבות:

אחותו של גיסי הקשיבה השבוע ל'פודקאסט' של סופרת חרדית בשם שרה מלוביצקי, בה היא מספרת על אישה צעירה שפנתה אליה וסיפרה כי היא תכננה להתגרש, אבל דחתה את הדבר עד לאחר הלידה הצפויה של בנה. לאחר הלידה היא נכנסה לבית החלמה, ובספרייה שממוקמת במקום לשירות היולדות, היא מצאה ספר שלה - של שרה מלוביצקי, והקריאה שינתה לה את כל השקפתה על החיים, ובעקבות כך ביטלה את הרעיון של פירוק משפחתה כפי שתכננה מראש.

ואיך הגיע ספר זה לבית החלמה? אביו של גיסי נוהג להתפלל מדי פעם תפילת מנחה בבית החלמה זה, והתפילה מתקיימות בדרך כלל בספרייה. הוא, כאוהב וחובב ספרים, סורק כל ארון ספרים שהוא רואה, וכך הבחין כי בארון עומדים שני עותקים של ספר מסוים, ספר שנכתב לפני מלחמת העולם הראשונה, בסגנון ארכאי ולא מעניין כנראה אף יולדת, ולכן הציע למנהל בית ההחלמה, כי הוא ייטול ספר אחד לעצמו, ובתמורה ירכוש ספר עדכני לספרייה.

המנהל הסכים, ובתו - זאת שהקשיבה לפודקאסט האמור - המליצה לו על ספר של הסופרת מלוביצקי, ספר שעלותו הייתה יחסית גבוהה, לעומת הספר הישן שהוא קיבל, אבל מסתבר שהיה תפקיד שמימי לספר זה דווקא! הספר הציל משפחה יהודית בארץ ישראל, השלום בית חזר לשרור בו, והילד שנולד זה עתה, יגדל בע"ה במשפחה נורמטיבית, מאוחדת ושמחה!

לפני מספר ימים התלוויתי אל הרב הראשי הרב בערל לאזאר שליט"א, בביקורו ב"מרכז הבית היהודי", מוסד חדש שהוא יזם למען המשפחות היהודיות כאן במוסקבה. משפחות חדשות מתרבות במוסקבה בקצב גדול, ועם תום מסלול החינוך שעברו במשך שנים רבות במוסדות החינוך הרבים בעיר, הורגש הצורך להנגיש ליווי מותאם ומקצועי לבוגרי המוסדות, במקביל לצעירים חדשים המתקרבים על ידי מוסדות הקהילה, בתי חב״ד בשכונות, או הנשלחים לבירה על ידי הרבנים והשלוחים הרבים הפזורים במרחבי רוסיה.

את המרכז מנהל בנו, רבה של קרים השליח הרב יחזקאל לאזאר, ומיטב המרצים, פסיכולוגים, יועצים ועסקנים, מפעילים את המקום, שעם בשורת פתיחתו, נרשמה התעניינות רבה מכל הקהלים במוסקבה - עם מטרה אחת ברורה: חיזוק המשפחה והבית היהודי, על פי התורה ובדרך החסידות!

בתמונה שצילמתי מקביעת המזוזה, נראה גם הנגיד מר יעקב יעקובוב, שנטל על שכמו את בניית ותחזוקת המרכז החדש, למען כלל יהודי מוסקבה.

גוט שבת!

שייע