глава Ноах, новомесячье мархешвана | פרשת נח, ראש חודש מר-חשון

 ב"ה

Моменты недели – глава Ноах, новомесячье мархешвана

Почему мы не видим звёзды / Здесь живёт Рабинович? / Большая встреча директоров Бейт Хабадов / Связь двух комментариев Раши

1 Проткни крышу палкой

В один из дней праздника Суккот Главный раввин России р. Лазар говорил в центральной синагоге о том, как покрывать сукку таким образом, чтобы внутрь попадало как можно меньше дождя, но чтобы при этом крыша сукки соответствовала ѓалахе. Я уже писал перед Суккотом об особых деревянных «профилях», которыми мы покрыли часть сукки в этом году. В частности, р. Лазар упомянул, что Алтер Ребе клал на крышу сукки много веток, так что она получалась плотной, как и последующие лидеры Хабада. А ведь в Шулхан арухе установлено, что через крышу сукки должны быть видны звезды! И среди прочего р. Лазар привёл слова Ребе: наверняка они просто протыкали «схах» снизу палкой, чтобы в образовавшееся отверстие можно было увидеть звёзды.

В этой связи мне вспомнилась иерусалимская шутка: в некоей синагоге в Иерусалиме в любое время дня можно молиться вечернюю молитву. Как это так? А вот так: вечернюю молитву молятся, когда появляются три звезды верно? Так вот, среди прихожан этой синагоги всегда есть «звёзды» и «супер-звёзды», даже больше трех!

Какой же вывод мы сделаем из слов Ребе и из этой шутки? На каждом лежит обязанность «видеть звёзды» среди окружающих нас людей. Мир вокруг нас полон «звёзд» и «супер-звёзд». А если вы их не видите – возможно, вы закрыли себя слишком густым «схахом». Так возьмите палку и проткните его! И вы увидите яркие звёзды в людях, на которых смотрите.

2 И разве это жизнь?

Погода в большой сукке центральной синагоги «Марьина Роща» прохладная, но атмосфера очень теплая! Староста синагоги Гриша рассказывает нам о его детстве по соседству с Рыбницким ребе, особенно накануне его йорцайта, который наступает сразу после Шмини ацерет. А в этом году Гриша даже рассказал о своей встрече с Леонидом Брежневым (!) Рядом сидела уважаемая Ира Фадеева, которая попросила нас сказать «лехаим» за упокой души её отца, офицера Красной армии, погибшего на войне. Его йорцайт приходится на Суккот.

В этом году за наш стол сел рав Велвл Рапопорт, и когда он говорит «лехаим» и начинает рассказывать, есть что послушать. Среди прочего он рассказал короткую, но важную историю:

- Мои родители однажды поехали отдохнуть в Кисловодск. Отец узнал о местном еврее, который в молодости учился в ешиве Томхей Тмимим в Любавичах, а теперь оставил религиозный образ жизни, и договорился встретиться с ним у него дома. Отец пытался повлиять на него, чтобы тот вернулся к тому, каким был раньше – хасидом, соблюдающим Тору и заповеди в любой ситуации. На что тот ответил: «Ребе Рашаб благословил меня тем, что я не умру, не совершив тшуву. Ты хочешь ускорить мою смерть?..»

Все присутствующие замолчали и погрузились каждый в свои мысли, пока один не отреагировал, как бы от имени всех: «И это называется "жизнь"?! Без Торы, без заповедей, без субботы, праздников, кашрута, молитвы и тфилин – как можно назвать это еврейской жизнью?!»

Я сразу вспомнил еврейский анекдот, который привёл р. Лазар, выступая в один из дней Суккота. Милиция звонит в двери квартиры: - Здесь живёт Рабинович? – Нет, Рабинович здесь не живёт. – Но ведь вы Рабинович? – Таки да. – Значит, вы здесь живете? – И это вы называете жизнью?..

3 Отец на место сына

«Идут от силы к силе», переходят от одного дела Торы сразу к другому – таково было ощущение в начале недели у десятков директоров Бейт Хабадов в различных районах Москвы, на двухдневном общем собрании, организованном руководителем общины в Москве и главой сети Бейт Хабадов р. Мордехаем Вайсбергом.

Менее чем через 12 часов после возвращения из синагоги после трех последовательных дней праздников – двух праздничных дней и Шабата Берешит – шалиахи уже выехали из разных районов в Истру, в комплекс младшей ешивы, чтобы вместе набираться мудрости, слушать и высказываться, делиться проблемами и трудностями и слушать советы опытных людей.

Рав Вайсберг приветствовал р Зеэва Куравского, ставшего раввином Пушкино. Именно он более сорока лет назад открыл первую еврейскую школу в Москве, прославленную «школу Куравского», а затем был активным деятелем еврейской общины. Его сын р. Реувен создал общину в Пушкино, а теперь назначен раввином в Мытищи. И отец, несмотря на возраст, вместе со своей супругой подхватил дело сына.

В первый день я не смог приехать, но на следующий день после утренней молитвы отправился в путь. Один из уроков, который я слушал, проводил секретарь Главного раввината России и глава Бейт Хабада в «Новых Вешках» р. Залман-Шимон Дерен. Он говорил о правильном сочетании молитвенных нусахов, когда раввин ведет молитву по нусаху Хабада, а значительная часть молящихся – из восточных общин, что является бесспорным благословением для еврейства России.

А меня, как директора по связям с общественностью офиса Главного раввина, попросили выступить на тему «Пропаганда приносит результаты». Я разделил свое выступление с презентацией на три части: а. Почему нужны связи с общественностью? б. Как это делать? в. Примеры освещения еврейской жизни России в большом мире. Это очень важная тема, которой Ребе также уделял много времени и внимания, оценив её важность и силу этого инструмента.

Фото недели: И к народу его приведи его

Думаю, что только из уроков и проповедей, которые р. Лазар произнёс перед молящимися в синагоге или на трапезах и различных фарбренгенах праздника Суккот и Симхат Тора, можно было бы составить толстую книгу. А я могу привести в формате моих заметок только один пример.

Это было на коротком фарбренгене перед дневными ѓакафот в Симхат Тора в центральной синагоге «Марьина Роща», после того как вечерние ѓакафот закончились в середине ночи. Рав Лазар говорил благословениях Моше Рабейну коленам, которые читают именно в Симхат Тора. В частности, о Йеѓуде там говорит Моше: «И это для Йеѓуды, и сказал: услышь, Г-споди, голос Йеѓуды, и к народу его приведи его».

Раши приводит здесь два толкования, которые на первый взгляд не связаны друг с другом. Во-первых, что Йеѓуда упомянут сразу после Реувена (а не после Шимона), потому что оба признались в своих проступках. Во-вторых, что в течение сорока лет в пустыне кости Йеѓуды (вынесенные из Египта) перекатывались в гробу из-за отлучения, которое он принял на себя, когда сказал «Если не верну Биньямина… буду грешен перед отцом моим все дни».

При размышлении над этими комментариями возникает несколько значительных вопросов, сказал р. Лазар. Главный вопрос: почему Йеѓуда оставался в отлучении? Ведь он принял на себя отлучение, если не вернёт Биньямина в целости в страну Кнаан, и он его вернул! Ну предположим, Йеѓуда оставался в отлучении. Почему Моше, глава народа не снял его, почему позволил костям Йеѓуды перекатываться в гробу сорок лет в пустыне? И ещё нужно понять: какова связь между двумя толкованиями Раши? И почему именно Йеѓуда и Реувен отмечены как признавшиеся в своих проступках, ведь и другие сыновья Яакова признавались – в частности, в своей вине перед Йосефом?

И вот что говорил р. Лазар. Особенность тшувы Йеѓуды и Реувена была не только в самом признании в грехе, но в особом характере их раскаяния. Оба признались в своих действиях публично (хотя по закону публичная исповедь не требуется) не из заботы о себе, а из заботы о других! Йеѓуда признался в деле с Тамар, чтобы полностью очистить Тамар от всякого подозрения. А Реувен, который уже раскаялся в деле «нарушения ложа отца», признался публично, чтобы снять подозрение с других: ведь все видели, что Яаков отделил от себя Билѓу, но не знали, из-за неё самой или из-за кого-то другого.

Отлучение Йеѓуды продолжалось все время, пока сыны Израиля были в пустыне, потому что он вернул Биньямина в Кнаан, но колено Биньямина всё же оказалось в Египте, и Биньямин умер там! Хотя это было частью Б-жественного плана, но всё же Йеѓуда не выполнил своё обещание полностью вернуть Биньямина в Кнаан для постоянного проживания. Только когда сыны Израиля готовились войти в землю Израиля и поселиться в ней, когда истекли сорок лет странствий в пустыне, условие для снятия отлучения с Йеѓуды было выполнено.

И вот в стихе из Торы, с которого мы начали, Моше провозглашает о Йеѓуде: «…и к народу его приведи его», то есть снимает отлучение. Это стало возможным благодаря особой черте личности Йеѓуды – заботе о других, невзирая на личный ущерб. И в этом связь обоих толкований Раши: отлучение – это отсоединение человека от народа, а тот, кто готов признаться в своём грехе публично ради блага других, достоин присоединения к народу, ведь именно в жизни ради других – суть объединения людей.

Гут шабес, ходеш тов

Шие

רגעי השבוע - פרשת נח, ראש חודש מר-חשון

כוכבים הנראים רק באמצעות מקל / תלמיד הישיבה שחשש לחזור בתשובה כדי שחייו לא יתקצרו / אב שבא לעזרת בנו והתיישב על כסא רבנותו / הדאגה לזולת עד כדי מסירות נפש והפסד עצמי

א. כי במקלי עברתי

אמרת כנף ותיקה מספרים על אחד מבתי הכנסיות בירושלים, על-כך שבו ניתן להתפלל בכל עת 'תפילת ערבית'; היות ובמקום ניתן למצוא בכל פעם 'שלשה כוכבים'... אין עניין וצורך לכתוב את שם בית הכנסת, ומי שיודע - יודע במה מדובר, מקום המכיל טיפוסים רבים, כאלו המכונים 'כוכבים', ובאירוניה כמובן על האפשרות ההלכתית לזמן תפילת ערבית מיד כאשר נראים שלשה כוכבים בשמים - מתארים את המצב המעניין בבית כנסת זה, ששעריו פתוחים בכל זמן לכל אדם באשר הוא, ובהם כוכבים גדולים כקטנים...

בכל זה נזכרתי משום-מה, כאשר נשא הרב הראשי הרב לאזאר את דבריו בהיכל בית הכנסת המרכזי באחד מימי חג הסוכות, והתייחס בעקיפין לנושא סיכוך הסכך באופן שממעיט כמעט לגבי אפשרות כניסת גשם לתוך הסוכה - כפי שהרחבתי בבמה זו, לפני חג הסוכות, על הרעיון המיוחד שעשיתי השנה בהנחת קורות עץ באופן מיוחד המונעים מהגשם לדלוף לסוכה, איתה מתמודדים כמעט מדי שנה.

לאחר שלל מקורות שהביא על כמות ואופן הנחת הסכך, שאל הרב שליט"א מדוע בכל זאת נהג האדמו"ר הזקן להרבות בסכך, וכך גם שאר הרביים בהמשך הדורות - כי הרי בשולחן ערוך נפסק שצריכים לראות את הכוכבים דרך הסכך.

לא הייתי, לצערי, מרוכז מספיק כדי להקשיב ולהבין את המהלך שענה הרב, הן על פי ההלכה והן לפי הקבלה והחסידות, אך בכל זאת זכורני שהביא בשם הרבי שאמר על-כך, כי בוודאי מצאו עצה שיוכלו גם לראות כוכבים מתוכה, ובפשטות - על-ידי תחיבת מקל בעובי הסכך, ודרך נקב זה יכלו לראות כוכבים...

ועלה במחשבתי, שאומנם נעים וטוב לכל אחד בסוכתו כמשל ובביתו הקבוע כנמשל - בחייו הגשמיים כמשל וברוחניות כנמשל - ומוטלת על כל אחד הצורך 'לראות את הכוכבים', להביט ולדעת שישנם מחוץ לתחומנו אנשים שונים ואולי משונים, ואם אתם לא מצליח לראותם - זה לא בגלל שאין כאלו, אלא הסכך העבה כמשל - מצוותיו ותורותיו כנמשל - אולי מסתירים ממנו את הנשמות האלו, וכאן צריכים להשתמש 'במקל' כמשל ולחפשם, לראותם ולהעניק להם את הדרוש להם, בבחינת 'ללמוד' המביא לידי 'ללמד'!

ב. כי הם חיינו

על חג הסוכות נצטווינו בתורה הקדושה "למען ידעו דורותיכם", ואין זמן ומקום מתאים יותר לשמוע סיפורים על יהודי רוסיה בדורות שעברו וחלפו, מאשר בסוכה הגדולה של בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה". מזג אוויר אומנם קריר מאוד, אבל אווירה כה חמה ומיוחדת שוררת בה, שקשה עד בלתי ניתנת לתיאור מלא ואמיתי.

מדי שנה, אלו סיפורים שר' גרישא השמש משתף אותנו בשולחן בו אנו סועדים יחדיו, מילדותו בשכנות לצדיק מריבניץ זצוק"ל, במיוחד לקראת היארצייט שחל מיד לאחר שמיני עצרת. סיפורים על המשך וגלגולי חייו, והשנה סיפר מפגישתו עם שליט ברית המועצות באותה תקופה, ליאוניד ברז'נייב. מהצד ישבה גברת אירה פאדעבא היקרה, שביקשה מאיתנו לומר 'לחיים' לעילוי נשמת אביה הי"ד, שלחם כמפקד בעל דרגה גבוהה בצבא האדום ונהרג על ידי הנאצים ימ"ש - ויום היארצייט שלו חג בחג הסוכות.

השנה הצטרף אלינו לשולחן הגדול הרב וועלוו'ל רפפורט, וכשהוא אומר 'לחיים' ומתחיל לספר, הרי יש מה לשמוע - כמו שהרב הראשי הרב לאזאר אמר עליו: "ר' וועלוו'ל יודע לספר".

בין השאר סיפר סיפור קצר, אך כזה שלקח גדול בכנפיו: "הוריי ע"ה נסעו באחת השנים לנופש של מספר ימים בעיר 'קיסלובודסק'. לאבי נודע על יהודי תושב העיר שבצעירותו למד בישיבת תומכי תמימים בעיירה ליובאוויטש, וכעת מתנהג שלא בהתאם לחינוך שקיבל אז בישיבה, והוא קבע להיפגש עמו בביתו.

אבי ניסה להשפיע עליו להיטיב את דרכו ולחזור להיות כפי שהיה בעבר - יהודי חסידי שומר תורה ומצוות בכל מצב ומחיר. ואז הגיב אותו יהודי: "הרבי הרש"ב בירכני, שלא אמות בלי לחזור בתשובה. אתה רוצה לזרז את מיתתי?!"...

כל המסובים שתקו וכל אחד התכנס במחשבותיו, עד שאחד הגיב, כאילו בשם כולנו: "הלזה יקרא 'חיים'?! בלי תורה, ללא מצוות, בלי שבת, חגים, כשרות, תפילה ותפילין - איך אפשר לקרוא לזה חיים של יהודי"?!

נזכרתי מיד מה ששמעתי במהלך אחת הפעמים שנשא הרב שליט"א בשעת חדוותא דברים בפני הציבור במהלך החג, וכה סיפר: "חוקרים מהקג"ב הגיעו פעם לדירה מסוימת, דפקו בדלת וכשהיא נפתחה שאלו את האיש: 'כאן חי רבינוביץ?' - 'לא' השיב האיש. לאחר שעה חזרו שוב החוקרים ושאלו את פותח הדלת: 'רבינוביץ חי פה?' - 'לא' ענה האיש בתוקף. לאחר בירור נוסף פה ושם, שבו אנשי הקג"ב בשלישית, דפקו ושאלו: 'אתה רבינוביץ?' - 'כן' השיב היהודי. 'אז מדוע אמרת לנו פעמיים שפה לא חי רבינוביץ?' שאלו אותו מיד - והוא השיב: 'אני אומנם רבינוביץ, אך וכי לזה אתם קוראים חיים?'"...

ג. לב אב על בנו

במוצאי יום כיפור מתעסקים מיד בעייני הסוכה - לקיים מה שנאמר "ילכו מחיל אל חיל". זו ההרגשה שהייתה בראשית השבוע לעשרות מנהלי סניפי בתי חב"ד בשכונות השונות במוסקבה, עת נקראו והוזמנו להשתתף בכינוס כללי בן יומיים, על-ידי מנהל הקהילה במוסקבה והעומד בראש מערך בתי חב"ד בעיר הבירה, הרב מרדכי ויסברג.

פחות מ-12 שעות מאז שבו מבית הכנסת לאחר שלושה ימים רצופים של שני ימי חג ושבת בראשית - ובסיומם של כלל ימי החג הנעלים שזכינו, כבר יצאו מהשכונות השונות השלוחים היקרים לכיוון מתחם הישיבה קטנה, לשבת בשבת אחים גם יחד, ללמוד ולהחכים, לשמוע ולהשמיע, לחלוק בעיות והתמודדויות ולקבל עצות מבעלי ניסיון.

התרגשות ניכרה בקהל המשתתפים, עת קידם הרב ויסברג בברכה את הרב זאב קורבסקי, שמונה כרב ושליח חדש בשכונת פושקינו, לאחר למעלה מארבעים שנה מאז שזכה והיה הראשון לפתוח בית ספר יהודי ברוסיה, ובהמשך היה מעסקני הקהילה היהודית לכל דבר ועניין. וכעת עם המעבר של בנו הרב ראובן להיות הרב במעטישי, בא האב לקראת בנו שחשש להשאיר את הקהילה שבנה בפשוקינו, ובלי הבט על גילו, לקח על עצמו יחד עם זוגתו היקרה להמשיך את פעילות הבן בכל הכוח.

ביום הראשון לא התאפשר לי להשתתף, אך למחרתו זכיתי, ולאחר תפילת שחרית יצאתי בדרכי הנמשכת למעלה משעת נסיעה לאזור 'איסטרה'. הגעתי, התיישבתי לצדם של המנהלים החשובים, והקשבתי לכמה הרצאות שונות ומגוונות. אחת מהן נמסרה בידי מזכיר הרבנות הראשית לרוסיה ורב בית חב"ד בשכונות 'נובי וועשקי', הרב זלמן-שמעון דערן, ונושא דיבורו היה על השילוב הנכון בין נוסחאות התפילה, כאשר נתח חשוב של המתפללים הם מעדות המזרח - דבר שרוסיה התברכה בו, ורבים מבתי הכנסת ובתי חב"ד מתמלאים בדורנו ביהודים יקרים אלו.

הוזמנתי לדבר עם המשתתפים על נושא 'חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם', בכובעי כמנהל דוברות לשכת הרב הראשי. וחילקתי את דבריי לשלושה חלקים, בעזרת מצגת על גבי המסך: א. מדוע צריכים יחסי ציבור? ב. איך עושים זאת? ג. דוגמאות של פרסום מרוסיה היהודית בעולם הכללי. זה נושא חשוב מאוד, שגם הרבי הדגיש לזה זמן ותשומת לב רבה, בהעריכו את החשיבות וביודעו כמה כוח יש בכלי זה.

ולתמונת השבוע שלי: יהודה - אתה יודוך אחיך

אומנם אנו כבר בפרשת נח, אך בכל זאת אכתוב כאן לפחות נושא אחד מתוך 'שמחת תורה' ופרשת 'וזאת הברכה' שחווינו, תודה לקל, לחגוג באווירה כה נעלית, שקשה לאתר עט וסופר שיוכל לתארה. שוו בנפשכם את שפע השיעורים והדרשות שזכינו לשמוע בירח האיתנים שחלף, כמדומני שרק מחג הסוכות ושמחת תורה, מה שנשא הרב שליט"א בפני המתפללים בבית הכנסת, או לנאספים בסעודות ובהתוועדויות השונות במהלך החג - אפשר היה למלא ספר עב-כרס, שכולל מגוון של חידושים וביאורים בפרד"ס התורה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, במיוחד חידוש כה מיוחד שנוגע לכל אחד מאיתנו בכל מקום ובכל עת.

זה היה למחרת ההקפות של ליל שמחת תורה שהסתיימו באמצע הלילה, בהתוועדות הקצרה (יחסית), כהכנה להקפות של שמחת תורה ביום, בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", נעמד הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א על דברי הפסוק אותם נשמע בהמשך בברכות משה רבנו לשבטים, בהם מופיע פסוק מעניין לגבי יהודה: "וזאת ליהודה ויאמר, שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו". ופתח ואמר: "רש"י במקום מביא שני פירושים שלכאורה אינם קשורים זה לזה: ראשית, שיהודה נסמך לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, ועליהם נאמר "אשר חכמים יגידו... ולא עבר זר בתוכם". שנית, שבמשך ארבעים שנות המדבר היו עצמות יהודה מתגלגלין בארון מפני הנידוי שקיבל על עצמו כשאמר 'וחטאתי לאבי כל הימים'".

ומיד החל הרב לפרט מספר שאלות:

כשמתבוננים בדברים, עולות מספר שאלות משמעותיות. השאלה המרכזית, שקשה במיוחד לפי פשוטו של מקרא, היא: כיצד ייתכן שיהודה היה בנידוי? הרי הוא קיבל על עצמו נידוי רק בתנאי שלא יחזיר את בנימין בשלום מירידת השבטים למצרים, ובפועל הוא אכן החזירו! לחילופין, אם משה רבנו סבר שיש להתיר את הנידוי, מדוע הניח לעצמותיו של יהודה להתגלגל במשך ארבעים שנה במדבר? ועוד יש להבין: מה הקשר העמוק בין שני הפירושים שמביא רש"י? ומדוע דווקא יהודה וראובן מצוינים כמי שהודו על קלקולם, הרי גם שבטים אחרים הודו במעשים שעשו?

והחל לבאר זאת באופן מחודש:

הייחוד של יהודה וראובן לא היה רק בעצם ההודאה בחטא, אלא באופי המיוחד של תשובתם. שניהם הודו בפרהסיא על מעשיהם, לא מתוך דאגה לעצמם, אלא מתוך דאגה לזולת. יהודה הודה במעשה תמר בפומבי, וזאת למרות שעל פי ההלכה אין ראוי לפרט חטאים ברבים. מדוע עשה זאת? כדי להציל את תמר לחלוטין מכל חשד, וכדי להוסיף לצדקתה. ראובן, שכבר עשה תשובה בינו לבין עצמו (כפי שמסופר שהיה עסוק בשקו ותעניתו בעת מכירת יוסף), למד מיהודה, והודה אף הוא בפומבי במעשה בלבול יצועי אביו. מדוע? כדי להסיר חשד משאר האחים.

וכאן מגיע החידוש המיוחד:

הנידוי של יהודה נמשך כל עוד בני ישראל היו במדבר, כי בפועל, אף שהחזיר את בנימין, הדבר הוביל בסופו של דבר לירידת כל המשפחה למצרים. אמנם זו הייתה חלק מהתוכנית האלוקית, אך עדיין לא קיים את הבטחתו בשלמות להחזיר את בנימין לארץ ישראל באופן של התיישבות וקביעות. וכך הוטל עליו נידוי ונעשה בכך פגם של פירוד והבדלה - היפך האחדות, והיו עצמותיו מתגלגלים בארון במשך תקופת הנדודים במדבר, ורק כאשר עמדו להיכנס לארץ ישראל ולהתיישב בה, היה יכול משה מנהיג הדור להתיר את הנידוי.

כאן כבר נעמד הרב שליט"א על רגליו ומנהמת לבו, לאחר שתיית לחיים לכבוד התורה, זעק והסביר: וכיצד התיר משה את הנידוי?!

דווקא בזכות אותה תכונה מיוחדת של יהודה - הדאגה לזולת עד כדי מסירות נפש והפסד עצמי!

זהו עומק כוונת רש"י בשני פירושיו: דווקא מי שמוכן להודות בחטאו ברבים למען טובת הזולת, הוא שזוכה למעלה המיוחדת של "לא עבר זר בתוכם". מי שאינו בדרגה כזו של מסירות נפש למען הזולת, נחשב כ"זר" לגביהם. וכך, דווקא כשעמדו להיכנס לארץ ישראל, העלה משה רבנו את זכותו של יהודה, בכך שגרם לראובן להודות - מעשה שהיה נעלה אף יותר מהודאתו שלו עצמו, שכן היה כולו מתוך דאגה לזולת. ובכך נתקן הפירוד שגרם הנידוי, והותר!

ותן לחכם ויחכם עוד.

גוט שבת וחודש טוב!

שייע