פרשת שמיני, מברכים החודש אייר
ב"ה
רגעי השבוע - פרשת שמיני, מברכים החודש אייר
השבת האחרונה אצל האיש שהגיע בשבת עם רכבו להתוועדות / יום כיפור האחרון של החסיד המסור / השכן הדגול של איש הסוכנות / כהן שהגיע לבית קברות נסתר במוסקבה להזמין את נשמת סביו
א. קנה עולמו בשעה אחת
מחוגי השעון הגדול בבית הכנסת עברו
מזמן את שעת חצות הלילה, וככל שהקהל הצטמצם, התעלתה האווירה והתחממה, כשלצד המצות
והיין שנשארו מסעודת המשיח שהחלה בשעות אחר הצהרים, כבר הובאו בקבוקי וודקה והועלו
תבשילים טריים מהמטבח - כאלו שנמענו לאכול מהם בשמונת ימי החג הנפלאים שזכינו השתא
בחג הפסח.
"לא הכרתי את היהודי עצמו, אבל
הסיפור המיוחד הגיע בשעתו עד אלינו, למילאנו שבאיטליה" - החל לפתע הרב לספר
זכרון ישן שצף לו ברגעים נעלים אלו: "בשבת מסוימת, החל יהודי איטלקי להופיע
בהתוועדויות של הרבי שנערכו בשבתות אחר הצהרים. האיש לא היה נראה כשומר תורה
ומצוות, וככל שחלפו השבתות, והוא בעקביות הגיע בכל שבוע, היו לא מעט שהבינו שיהודי
זה מחלל שבת ומגיע ברכבו הפרטי, אותו החנה בסמוך ל-770. והפלא הגדול היה, שהרבי
איחל לו כל שבת מחדש עם כוסית משקה, ברכת 'לחיים' באיטלקית".
כאן הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א
עשה אתנחתא קלה, והזכיר כי הרבי שלט שליטה מלאה לפחות בשמונה שפות, מקצת השפות למד
בילדותו, ואת השאר קנה לו בשנות שהותו בכמה ארצות בעולם. ואף ראו זאת, כאשר הכניסו
'ברושור' פרסומי על הדלקת נרות לרבי בשפה האיטלקית, והוא תיקן כמה מלים ורשם מספר
הערות בגוף הטקסט.
"היו לא מעט מתוך הציבור שהדבר
הפריע להם. להגיע ברכב תוך חילול שבת לרבי מדי שבוע, ועוד לקבל תשומת לב כזו
מיוחדת מהרבי?!. עברה עוד תקופה, והנה שבת אחת קורא לו הרבי, האיטלקי התקרב לשולחן
הרבי. 'הוצא כל מה שיש לך בכיס, והנח פה על השולחן' - הורה לו בהפתעה הרבי , האיש
הקשיב ומילא את הפקודה במלואה. הוציא את מפתחות הבית, את מפתחות הרכב שחונה בחוץ,
ארנק ומסמכים. 'מכאן והלאה אתה מקבל על עצמך שמירת שבת' אמר לו הרבי והאיש הנהן
בראשו. באותה שבת חזר האיש הביתה עם רכבו, רק לאחר צאת השבת ושמיעת הבדלה".
"עברו יומיים - שלושה, ולפתע נפח
האיש את נשמתו והשיבה לבורא עולם"...
כמו כל מי שיש מול וסביב הרב, הייתי
המום מהסיפור המופלא והשמימי שזה עתה שמענו. הרב שליט"א השתתק כמה שניות, ואז
פתח ואמר: "כדי להבין סיפור זה, אספר כעת סיפור אחר, אותו ראיתי במו
עיניי"...
ב. וחי בהם
"זה קרה לפני 41 שנה. בכל שנה
ב'שבת בראשית', כאשר הגבאים של בית המדרש 770, מכרו כיבודים שונים למשך השנה הבאה,
היה הרב החסיד ר' חיים שמריהו גוראריה, מקפיד לקנות במיוחד את 'פתיחת הארון' של
'כל נדרי'.
היה לר' שמריהו הנ"ל עניין גדול
בקנייה זו, שמועדה יהיה רק בשנה הבאה בליל יום כיפור. לאחר שזכה בקנייה, נוהג היה
לגשת אל הרבי ולבקש ממנו ברכה שיזכה לפתוח את הארון בשנה הבאה. כך היה מנהגו הקבוע
מדי שנה בשנה. בשבת בראשית הוא קונה את פתיחת הארון לפני כל נדרי לשנה הבאה, והרבי
מברך אותו שיזכה לכך.
גם בשנת תשמ"ד, לאחר שזכה לקנות
את הזכות והפעם היה זה בסכום גדול מאוד, ניגש ר' שמריהו אל הרבי וביקש את ברכתו.
אלא שכעת שינה הרבי ממנהגו. דומה היה שאינו מבחין בו כלל. הרבי היה שקוע, וכאילו
אינו רואה אותו ואינו מגיב לבקשתו. ר' שמריהו מנסה את מזלו שוב, אבל הרבי אינו
מגיב.
ראינו זאת כולנו, הבטתי איך ר' שמריהו
מתמלא דאגה. כחסיד אמת יודע הוא שאין דברים של מה בכך אצל הרבי. ר' שמריהו לא איבד
תקווה והחליט לא להרפות מהרבי, שמא מחמת איזו סיבה שהיא לא בירכו. וחזר על בקשתו
בשנית: "רבי, אני מבקש ברכה שאזכה בשנה הבעל"ט אי"ה לפתוח את שערי
ארון הקודש". בהתחלה הרבי שוב לא הגיב, עד שלבסוף כביכול נעתר לבקשו והנהן
בראשו להסכמה".
שנה חלפה, ליל יום כיפור בדיוק לפני
ארבעים שנה, כשפתח ר' שמריהו את ארון הקודש לפני 'כל נדרי', אל מול ספרי התורה,
הוא לקה לפתע בליבו והתמוטט. התפילה נעצרה, הרבי עקב בעיניו אחרי פעולות הרופאים
שעיסו את ליבו, ולאחר ארבעים דקות, נקבעה פטירתו. הרבי הורה להמשיך לעסות את ליבו,
תוך כדי שהגופה נסחבה דרך החצר אל חצר הכולל, על מנת להימנע מטלטול מת, ואף ביקשו
מהכהנים לעזוב את בית המדרש בגלל טומאת מת.
לאחר אמירת כל ספר תהלים, כנהוג לומר
בליל יום כיפור לאחר תפילת ערבית, יצאתי החוצה ועמדתי ליד בניין הכולל הסמוך, שם
שכבה גופתו של ר' שמריהו, ומסביבו ישבו ואמרו תהלים - כפי המנהג לעשות עד הקבורה.
מטבע הדברים, נאספו מסביב אנשים רבים ששוחחו על מה שקרה וקורה כאן.
לפתע עבר שם החוזר של הרבי, ר' יואל
כהן, והוא שומע את אחד מפרחי החסידים המתבטא: "איזו זכות היה לחסיד זה, שנפטר
ביום קדוש, במקום קדוש וליד רבי קדוש". ר' יואל הגיב על-כך מיד: 'מדוע צריכים
למות כך, אם אפשר 'לחיות' כך?!'"...
השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד, שמונה ימי
החג חלפו עלינו השנה במוסקבה באווירה כל כך מיוחדת, שנראה שעברו מהר מדי. הרב
שליט"א עצר את שטף דיבוריו, וכאן נתן לכל אחד מאיתנו הרבה חומר למחשבה, איתם
שבנו הביתה, מתוך הבנה, שאין צורך לחכות לרגע אחרון לחזור בתשובה, צריכים לחיות
נכון. לחיות כיהודי. בכל רגע ובכל מקום!
ג. זכרתי ימים מקדם
כמו בכל שנה, החלה סעודת המשיח באופן
רשמי, סביב שולחנות עגולים ומלצרים עטויי עניבות או פפיונים, המתזזים בין הסועדים
הרבים, שישבו בהיכל בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה". שותים ד' כוסות,
שרים את ניגוני האדמו"רים ובין לבין מעורר הרב הראשי את הקהל בענייני משיח
וגאולה.
"נמצא איתנו כאן אורח מיוחד בשם
אבי אופיר", הכריז בקולו הרם מנהל הקהילה הרב מרדכי ויסברג, שניווט בתבונה
ובמסירות את הסעודה כולה, והזמין באופן אישי את מנהל הסוכנות היהודית ברוסיה להגיע
להשתתף בסעודה זו. ואכן, הוא נעתר והגיע. בעיצומם של הדברים שהחל לשאת, הגיע זמן
"קניית החמץ". חג הפסח יצא באופן רשמי, ועל כן, הרב שליט"א צריך
לרכוש בחזרה את חמצם של יהודי רוסיה, שנמכר בערב החג לאינו יהודי. התלוויתי אליו,
ועל כן לא שמעתי את רובם של דברי האורח.
"אחכה לך ביום חמישי אחר
הצהרים", כתב לי מר אופיר לאחר שפניתי אליו שברצוני לשמוע את מה שאולי
פספסתי. ואכן, יצאתי אליו למשרדו במרכז העיר, מול בית הכנסת 'אריכפובא'. 'חמוש'
בזוג תפילין, התייצבתי אתמול בלשכתו, בבניין המשמש את פעילות הסוכנות היהודית ל(כמעט)
כל מדינות חבר העמים, והתקבלתי בחום על ידי המנהל המסור אבי אופיר.
"עלינו לארץ ישראל כשהייתי בגיל
4, והשתכנו בעיר לוד. הוריי עבדו קשה לפרנס את המשפחה ואמי הייתה הבשלנית של ישיבת
'תומכי תמימים' בלוד. הרבה פעמים הייתי מגיע בערבים, כדי לסייע לה להכין את ארוחת
הערב לתלמידים. מדובר בהמון ירקות שהיה עליי לקלף להכנת סלט ענק לבחורים, וכך
זכיתי להיות לצד אמי שהאכילה את התלמידים היקרים. זכות גדולה".
אבי ממשיך לתאר את חיי המשפחה, מקומות
הלימודים בבתי הספר בעיר לוד ואת האווירה המיוחדת של הקהילה הגיאורגית שישנה בעיר
לוד, לצד קהילה חב"ד הגדולה בעיר זו. "היה לנו שכנים מאד מיוחדים. משפחת
וולף", הוא מספר. "בילדותי לא ידעתי להעריך את ראש המשפחה הרב אפרים,
האיש העוצמתי הזה שהיה מתהלך בצדי הדרכים. איש צנוע, אך נשוא פנים שהקרינו ענוה
מיוחדת. רק בהמשך שמעתי והבנתי כי מדובר באחד האנשים הכי חזקים של חב"ד
בישראל באותן שנים, איש אמונו של הרבי, ואת הכל עשה בשקט ובצניעות".
"הייתה תקופה שלאבא שלי הצטברו
חובות גדולים מאוד. ואז קיבל החלטה לטוס לרבי, בעידוד השכנים והמכרים בשכונה.
בהגיעו, זכה ל'יחידות' של ארבעים דקות! כאשר מזכיר הרבי ניסה כמה פעמים לרמוז לאבי
לצאת, והרבי ביקש ממנו להישאר עוד. הרבי הקשיב לו, יעץ לו במסירות, בירך באהבה
ולבסוף העניק לו, לאמי ולכל הצאצאים, שטר של מאה דולר לכל אחד בנפרד. לא פלא שאחי
הפך להיות חסיד חב"ד".
השיחה המשיכה במגוון נושאים מרתקים
ומעניינים, אני רואה שהשעה מתקדמת. אבי מפשיל שרוולים, וכוותיק ורגיל מניח את
התפילין שהבאתי לו, לא לפני שאני מזמין אותו להגיע ולנאום במרכז החסד באירוע 'חג
הניצחון', ה-9 במאי, שייערך בע"ה בעוד כשבועיים, בסימן 80 שנה לסיום מלחמת
העולם השנייה.
ולתמונת השבוע שלי: כהן בבית הקברות
מספר שנים לא ראיתי אותו, והשבוע הוא
הגיע שוב, הפעם לשם עסקים. הרב אריה כהן שמו, מחשובי חסידי ברסלב בעיר בית שמש. את
כל תפילותיו בביקוריו הוא מקפיד להתפלל כאן בבית הכנסת המרכזי "מארינה
רושצ'ה". בצד, בשקט, עמד בתפילה
נינוח כאילו כל עתותיו בידיו. תפילה בהתרגשות, כראוי לנין של הרב החסיד ר' נתן
קוֹק הי"ד.
כ"ו בטבת תרח"צ. נקישות בשעת
לילה באותם ימים מעולם לא הסתיימו בטוב. מהדירה ב'מוז'ייעסק צ'טערנובסקי' שבמחוז
מוסקבה נמלטו בני המשפחה דרך החצר האחורית והסתתרו. אך האבא ר' נתן, ניגש בראש
מורם ובגב זקוף לפתוח את הדלת. כאשר בני המשפחה שבים אל הבית, הם מגלים אותו ריק.
אבא איננו. ומאז לא נראה עוד. במשך שלושה חודשים עדיין היה עצור במרתפי בית הכלא
ב'ליוביאנקה', ומאז נעלמו עקבותיו.
כמעט 70 שנה אחר כך, בשנת תשע"ב,
יצאה בתו הרבנית אסתר ברגשטיין יחד עם נכדה הנכבד ר' אריה, למסע שורשים, שבו
התוודעו דקה אחר דקה לתיעוד מחריד ומפורט, ממוסמך כולו, אודות המסלול שעבר על האב
מרגע היעלמו מהבית. ולא רק הוא נלקח באותו יום על ידי המשטרה החשאית, אלא גם טובי
חבריו חסידים מסורים ויקרים. היתה זו הפעם האחרונה שבה הם ראו את אביהם. הפעם
האחרונה שזכו לשמוע את קולו.
אסתר-מלכה הקטנה, או בשמה הרוסי
'פירה', היתה רק בת שבע כאשר הגיע הלילה ההוא, ששינה את חייה לתמיד, כשאביה נלקח
מהבית וגורלו לא נודע. כל ימיה התפללה וייחלה למצוא אותו, או לכל הפחות להבין מה
קרה לו.
שנים ארוכות נותרה אמה עגונה, כשגורל
בעלה החסיד לוט בערפל. היו שמועות שהוא נפטר, אך הוכחות חד משמעיות לכך לא נמצאו.
בשנים הראשונות לאחר היעלמותו, משפחתו לא אמרה עליו 'קדיש', כיון שהיתה בטוחה
שיבוא יום והוא ישוב מסיביר - אליה הוגלו בשנים ההן היהודים או מתנגדי המשטר. הם
בלעו בצמא כל פיסת מידע מכל אסיר ששב מסיביר הרחוקה, אך איש לא ידע לומר להם מה
ארע לאבא.
המשפחה ניסתה לשלוח מכתבים ליוסף
סטאלין, לניקולאי יז'וב, מי שהיה ראש הנ.ק.וו.ד., ולכל מי שחשבה שיוכל לתת מידע,
אך לא נענתה. ללא הרף ניקרה בהם השאלה: אולי יבוא יום ואבא ישוב מסיביר, מצולק
בגופו, אך עשיר ברוח, כפי שהיה תמיד?
במהלך השנים פוגשת משפחת קוֹק את שכנו
לתא הכלא, יהודי שנכלא אף הוא באותה תקופה. הוא מספר, כי ביום מן הימים נלקח אבא
מהתא ולא שב. הוא אינו יודע לומר לאן ומדוע. שבעים וחמש שנים נותר גורלו של הרב
נתן קוֹק עמום ובלתי ידוע, בעוון מניין תפילה שארגן בביתו.
"אני מזכיר לך, כיצד הגעת עם רכבך
כדי לקחת את סבתי ואותנו מהאכסניה בה
התארחנו. זאת הייתה קבלת פנים החמה שלנו בהגיענו למסע המיוחד
למוסקבה", מזכיר לי ר' אריה, ושנינו מפליגים לאותו ביקור דרמטי, בו בהשגחה
פרטית מופלאה ביותר, מגלה הסבתא את מקום קבורתו של אביה הקדוש, ואף את תאריך
היארצייט המדויק!
ר' אריה לא מוותר, ועל אף עיסוקיו
הרבים, הוא מזמין מונית ויוצא לנסיעה שנמשכת שעה שלימה, כדי להגיע אל מקום הקבורה
של סבו. הוא עצמו כהן, ולכן הוא נותר לעמוד מחוץ לבית הקברות, בו נקברו אלפי
נרצחים בידי השלטון באותם ימים. בהם יהודים רבים הי"ד.
ר' אריה שולח אליי תמונה אותה צילם
המלווה שלו, ליד גדר בית הקברות, ובקולו אני שומע התרגשות מיוחדת. סיכמנו להיפגש
בערב ולשוחח לאחר תפילת ערבית.
"בביקור הראשון של עם סבתא, הגעתי
עם זוגתי ואחד מילדיי. לאחר שבן זה נולד, טלפנה אליי סבתא לילה לפני הברית, וביקשה
באופן חריג ומפתיע שנקרא לילד על שם אביה 'נתן'. לאחר הגילוי הדרמטי של יום השנה
של הסבא, התברר שהבן שלנו שקרוי על שמו ואותו הבאנו למוסקבה - נולד באותו יום
ממש". ר' אריה ממשיך, וכעת התרגשותו עולה שלב, ומשתף אותי בתחושותיו הסוערים:
"זכינו ובן זה בא בקשרי השידוכין, חתונתו תיערך בע"ה בחודש הקרוב. היום
בעומדי בסמוך לקבר הסבא, עשיתי כפי שנהוג, והזמנתי את נשמת סבא לבוא ולהשתתף בחופת
בן-נינו. סבא ר' נתן, שהתפלל כאן במארינה רושצ'ה, שאת קברו ויום הירצחו גילינו כאן
לפני כ- 13 שנה, הסבא שהחתן שנולד באותו יום שהוא נרצח - קרוי על שמו -
להבמחל"ח"!
אתמול עיינתי בספר האורחים של מארינה
רושצ'ה, וכך מצאתי את הדברים המרגשים שכתבה הרבנית ברגשטיין לאחר שנפגשה עם הרב
הראשי הרב לאזאר: "ב"ה זכיתי לאחר 67 שנים לחזור למקום הזה, שבו ניקז
דמנו למען יהדות במוסקבה. כאן היה ביתנו, כשאבי הרב נתן קוק זצ"ל החזיק את
המקום הזה, ובעבור זה נהרג על ידי הקג"ב. התרגשתי מאוד לראות את מגדל האור
הזה ואת הרב היקר הרה"ג בערל לאזאר שליט"א וכל השלוחים כאן, המוסרים את
נפשם להשיב נדחי ישראל שזה עולה על הכל, בברכת הצלחה מכל לבי, אסתר ברגשטיין, בני
ברק".
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
תגובות
הוסף רשומת תגובה